בששי זרזף קצת גשם על ירושלים, שמדבר סביב לה. שקיות הפלסטיק הורודת, הירוקות והתכולות, שהן כתמי הצבע העליזים ביותר המעטרים את מצחה הקמוט והמצולק של העיר, כבדו ממים, והתקשו להסתחרר, כדרכן, ברוח; קרטועיהן הלאים הולמים את אוירת העיר המבוססת בדלותה המוזנחת. אך הששי הזה הצטרפו אל השקיות שלטי בד גדולים, קשורים בחבלים אל עמודי הרחוב ומכריזים "מעל לכל – ירושלים". ציניות מרושעת שאינה יודעת גבולות. "מעל לכל – ירושלים": שבועת השקר של מי שמפקירים, מזניחים, נוטשים – אך אינם מהססים להשבע אמונים. היכן הם כל אותם אוהבי ירושלים בשבעת ימי השבוע, כשהיא משתעלת ומכחכחת, כפופת גו ומרוטה, שחה תחת הפיח והלכלוך החונקים אותה? אוהבים אותה מרחוק, בתיאוריה, בקלות שפתיים להישבע. כמו בנים רעים המתכחשים לאמם האלמנה, עסוקים מדי בחייהם הרחוקים, אך נזעקים למנוע ממנה לנסות להחיות את נפשה בקשר חדש ש"יפגע בכבוד המשפחה".
נ.ב שמחתי לראות שזעקת השבר הירושלמית שלי קבלה ביטוי רציונלי ורהוט בדבריו המדודים של עוזי בנזימן היום בהארץ.