בפסק דין תקדימי מצויין פסק בית המשפט המחוזי בחיפה פיצוי ממשי, בגובה מליון ורבע שקלים, לצעירה שנכלאה ונאנסה באכזריות, בחבורה, על ידי ששה איש, במשך מספר ימים.
כפי שציינה ד"ר ביטון, מומחית למשפט נזיקי שייצגה את הנאנסת מטעם מרכז תמורה, זה הישג היסטורי, במציאות בה נאנסות כמעט שאינן תובעות פיצויים, ובתי המשפט פוסקים סכומים מגוחכים.
 
השאלה הראשונה הנשאלת היא – איך יתכן שנזק נורא וברור כל כך כמו אונס אינו מניב, כדבר שבשגרה, תביעות פיצויים וסכומים משמעותיים? מי שרכבו נפגע – תובע ומקבל פיצוי עבור הנזק שנגרם לו. איך יתכן שאותו דין לא חל, קל וחומר, על מי שנכלאת ונאנסת, חירותה נגזלת ממנה, אנושיותה נשללת, היא משמשת לאנשים כאובייקט, הכאב הפיסי והנפשי שנגרם לה מחריד, והצלקת שנותרת בנפשה לא ניתנת למחיקה?
 
ההיסטוריה של עבירת האינוס שופכת אור על נקודה זו. לפני שמדינות נטלו לעצמן את הזכות הבלעדית לשפוט ולהעניש על פגיעות בגוף ונפש, משפחות היו נוקמות על פגיעות בחבריהן. אם בן למשפחת סמית הרג בן ממשפחת ג'ונס – משפחת ג'ונס דאגה להרוג בן למשפחת סמית. השתלטות המדינות על הענישה נועדה להגדיל את שלטונה, את כוחה ואת ההגמוניה שלה, ולהוציאם מידי הפרטים. כך נולד "שלטון החוק". מכל הפגיעות, קשה ביותר היה לשכנע אנשים לתת למדינה לשפוט ולהעניש על אונס. אונס היתה עבירה שאנשים חשו הכרח לנקום בעצמם. זאת מפני שאונס פגע בהדרת-כבוד יותר מכל עבירה אחרת.
 
גבר שאישתו או בתו נאנסה, הדרת-כבודו נפגעה יותר מאשר גבר שבנו נהרג. כדי לנקות את הכתם על הדרת-כבודו – הוא היה חייב להוכיח את גבריותו (כלומר את הדרת-כבודו), ולנקום במו ידיו את נקמת הדרת-כבודו הפגועה. ולרוב, רק דמו השפוך של האנס יכול היה לנקות במשהו את הדרת-כבודו של הגבר הפגוע. (הנאנסת, שבאמצעותה הוכתמה הדרת-כבודו של הגבר, היתה בבחינת "סחורה הרוסה", "מחוללת". היא היתה עדות חיה לפגיעה המחרידה שזרים פגעו בהדרת-הכבוד אביה או "בעלה".)
 
גם לאחר שמדינות הצליחו לנכס לעצמן את הבלעדיות לשפוט ולענוש הורגים ותוקפים למיניהם, המאבק על הטיפול באונס נמשך. שכן גבר שהניח למדינה לטפל במי שאנס את אשתו או בתו לא "ניקה" את הדרת-כבודו המחוללת, ונותר מושפל ומבוזה. נוח היה לו יותר "לקחת את החוק לידיו" ולהענש – מאשר להתיר למדינה לשפוט ולאנוס את האנס, ולשבת בחיבוק ידיים נוכח הפגיעה בהדרת-כבודו.
 
מאז שהמדינות ניכסו את השליטה בעבירת האינוס, הן שולטות בה ביד רמה. כדי למנוע "לקיחת של החוק בידיים" והתדרדרות בחזרה לנקמת דם, המדינות עמדו על כך שאינוס הוא פגיעה בחברה כולה, ורק החברה זכאית לתבוע את עלבונה, ולשפוט ולענוש את האנס. במילים אחרות: הטיפול הלגיטימי היחיד באינוס הוא המשפט הפלילי.
 
נורמה זו השתרשה היטב. הקישור בין אונס ומשפט פלילי הפך להכרחי. מי שלא פונה למשטרה ומצליחה להביא להרשעה פלילית – נתפסת כמי שלא נאנסה. לצד נורמה זו פועלת נורמה חזקה לא פחות, לפיה "אישה התובעת פיצויים בגין אינוס בעצם תובעת כסף בעבור סקס, והיא לכן זונה". נורמה מחפירה זו מתעלמת לחלוטין מן הפגיעה האיומה בכבודה הסגולי של הנאנסת, בחירותה, בפרטיותה. נורמה זו רואה ב"אונס" – "סקס", ובתביעת פיצויים – "כסף". אישה המחברת "סקס" עם "כסף" – היא זונה. לכן הציפיה היא שאישה שנאנסה תפנה למשטרה לשם ניהול הליך פלילי – ותו לא.     
 
הזכיה הטריה של הנאנסת שיוצגה על ידי ד"ר ביטון בבית המשפט המחוזי בחיפה הצליחה לקרוא תיגר על מוסכמות חזקות אלה, ובכך גדולתה. שום דבר – ובודאי לא כסף – לא ימחוק את הטראומה המזוויעה שעברה על הנאנסת, אך פיצויים ממשיים יקלו מעט על תהליך השיקום וינעימו עליה במעט את החיים שכה נפגעו.
 
האם בכך נפתרה הבעיה? פסק דין אחד לא משנה מציאות חברתית. הסטיגמה שמי שתובעת פיצוי עבור נזקי אינוס היא "זונה" לא תעבור מן העולם ביום. ואם נביט בעובדות המקרה, נוכל לזהות בקלות את הקשיים הצפויים לנאנסות הבאות. האונס הנדון התרחש בשנת 2002. לאחר ההרשעה הפלילית, הוגשה התביעה האזרחית לפיצויים בשנת 2005. בית המשפט המחוזי בחיפה פסק לנאנסת פיצוי נמוך; הנאנסת נאלצה לערער לבית המשפט העליון, ורק לאחר שזה הורה למחוזי לפסוק פיצוי גבוה יותר – נפסק הסכום של מליון ורבע. בחשבון פשוט: שש שנים חלפו מיום האונס הנורא ועד היום בו נפסק הפיצוי הנאות. שש שנים של מאבק, של חרדה, של אכזבות, של חקירות נגדיות משפילות. שש שנים של חוסר יכולת להניח לעבר ולהתחיל בתהליך השיקום כהלכה. ועתה נותר לגבות את הכסף, אם הדבר ניתן, ואלמלא היה מרכז תמורה עמותה – צריך היה לשלם כשליש עבור הטיפול המשפטי.
 
פתרון טוב יותר: סעיף 77 לחוק העונשין מאפשר לבית המשפט המרשיע נאשם בפלילים – לפסוק לקרבן העבירה פיצוי. הבעיה כפולה: סכום הפיצוי נמוך, ובתי המשפט אינם נוהגים להשיתו. אילו הוגדל סכום הפיצוי, ואילו למדו בתי המשפט להשיתו, אפשר היה לפחות לחסוך לנאנסת כמו זו במקרה הנוכחי חמש שנות התדיינות משפטית, בנוסף לפגיעה הקשה שנכפתה עליה על ידי האנסים.
ופתרון טוב עוד יותר: חינוך לכבוד האדם וחירותו.