ככלל, אני ממעטת לצרוך טקסים. אבל השנה אינה שנה רגילה, ומצאתי את עצמי צופה בטקס ההזכרה הממלכתי לחללי יום הזיכרון בכותל המערבי. דן כנר הממלכתי קרא לקהל לעמוד על רגליו, ושמואל רבינוביץ', רב הכותל המערבי והמקומות הקדושים, קרא את פרק פ"ג של תהילים, מזמור לאסף. גם למחרת, בטקס המרכזי ביום הזיכרון עצמו, הוקרא הטקסט המצמרר.
מזמור לאסף קורא לאלוהים לא לשתוק כשאויביו נושאים ראש, מערימים סוד, וזוממים להכחיד את עמו: "אמרו לכו ונכחידם מגוי ולא יזכר שם ישראל עוד". בזוממים הרעים הללו, המתנכלים לאלוהים ולעמו, יש אדומים, ישמעאלים, מואבים וגרים; עמונים ועמלקים, פלישיתים ואשורים. כותב המזמור קורא לאלוהיו לעשות להם כפי שכבר עשה לאויבים קודמים של ישראל: "כמדין כסיסרא כיבין בנחל קישון; נשמדו לעין דאור היו דומן לאדמה". הוא קורא לאלוהים לרדוף אותם בסערתו ולמלא פניהם קלון, עד שיבושו, יבהלו ויאבדו. ואז – "וידעו כי אתה שמך ה' לבדך עליון על כל הארץ".
הטקסט העתיק הזה מציג שורה של אויבים מיתולוגיים, אדירי עצמה, שמתוך רשעות וכפירה מכחישים את שלטונו הבלעדי של אלוהים בעולם. כדי להפריך את טענת האל לשלטון יחיד, הם מתנכלים לעמו הנבחר ומאיימים עליו בשמד וכליה. הם קושרים קשר וזוממים לא רק להחריב את ישראל, אלא גם למחוק את זכרו מדברי הימים. נוכח זוועות אלה, הטקסט הוא תחינה אל האל להציל את כבודו ובתוך כך את עמו, ולעשות לצוררים הרשעים את מה שהם עצמם מבקשים לעשות: לרדוף אותם, להפחידם, להשפילם, להכותם, להשמידם ולהפכם לעפר ואפר. אם כך יעשה, אלוהים יזכה בתהילת עולם שלה הוא ראוי, ועל הדרך יינצל עם ישראל מאויביו הרשעים.
אינני יודעת מי מופקד על בחירתם של הטקסטים שמוקראים בטקסים רשמיים בימי זיכרון. גם אם נתעלם מהשתתפותם של רבנים בטקסים ממלכתיים (חיבור קיצוני של דת ומדינה), הבחירה בטקסט הזה כממסגר את הקינה על נפילתם של חללי ישראל היא בעלת השלכות תרבותיות, חברתיות ופוליטיות מרחיקות לכת. זוהי בחירה בנרטיב מארגן שהוא לא רק ילדותי ומתקרבן, אלא גם דתי משיחי; נרטיב שהוא עיוור לחלוטין להקשר הרחב של סכסוכים קבוצתיים ופוליטיים, למניעים מורכבים, לתהליכים חברתיים, לכך שבעולם האמיתי, לכל מטבע יש שני צדדים.
בסיפור הפשטני של המזמור, אלוהים הוא האב הגדול, שילדים רעים מכחישים את שלטונו הכל יכול, ולכן מתנכלים לבנו הנבחר, ישראל. הילדים חורשים רע ומתכננים להרוג את ישראל הקטן, וזה זועק לאביו שזה יפעיל את כל כוחותיו ויטחן אותם עד עפר. בנרטיב המיתולוגי שנבחר להיות הנרטיב המבאר של טקסי הזיכרון הממלכתיים, האויבים זוממים להרע פשוט כי הם רשעים, והם רשעים מפני שהם כופרים. כפירתם היא רשעותם והסיבה לסכנה. עם ישראל הקטן הוא צח כגדי. הוא עלול ליפול קרבן למזימה של הכופרים הרעים , שרוצים לפגוע באמצעותו בקדושתו ובשלטונו המוחלט של אביו; הקדושה והשלטון ללא מיצרים כרוכים זה בזה ללא הפרד. המוצא הוא שהאב הגדול יתעורר ובחרון אפו יהרוס עד עפר את האויבים הכופרים הרשעים. (אלמלא ידענו שהטקסט נכתב מתישהו בעת העתיקה, אפשר היה לחשוד שמא נכתב על ידי בנו של ראש הממשלה).
כשציבור מתחנך על ברכי נרטיב כזה, אין מקום להכרה בכך ש"אויבים" אינם מיתולוגיים ונצחיים, אלא הם בני אדם וקבוצות. אין מקום להבחנה בין ה"אויבים", או להבנה מתוך אילו צרכים ונסיבות הם פועלים ומה מהם מקווים להשיג. מובן שאין מקום להכיר באובדנים שלהם ובכאבים שגרמנו אנחנו להם. האפשרות שחלק מן ה"אויבים" פועלים מתוך מצוקה וייאוש, שהם מגיבים לנישול, דיכוי והשפלה, ושהם שואפים לחופש ואוטונומיה – אינה קיימת. בדיקה עצמית וקבלת אחריות, למשל על סירוב מתמשך לנהל משא ומתן – אינה אופציה. אי אפשר לחשוב על נרטיב שונה יותר מזה שמוצג בטקסט הזיכרון הפלסטיני-הישראלי, שממסגר את השכול והאבדן של שני הצדדים בתוך סכסוך חברתי-פוליטי טראגי וכאוב, שחובה לעשות הכל כדי לסיימו.
ומן הזירה הבינלאומית אל זו הפנים לאומית. כל משטר פופוליסטי זקוק, בנוסף לאויבים חיצוניים שמולם צריך הלאום להתלכד, גם לארכי-אויב מבפנים; לבוגד מסוכן המאיים עוד יותר מן האויבים החיצוניים. לכן יהודים ולהט"ב, למשל, הם אויבים פנימיים כה נוחים למשטרים פופוליסטיים. ומכיוון שקל יותר להפחיד מפני אויב גדול וחזק, וקל יותר להביא אנשים לשנוא פנים מאשר קבוצה ערטילאית לא מסוימת – משטרים פופוליסטיים בונים אויבים כמו גיורג' סורוס. היהודי ההונגרי, שמפעל חייו היה לקדם את הדמוקרטיה הליבראלי וזכויות האדם בעולם, ובראש ובראשונה בארץ הולדתו הונגריה – נהפך על ידי המשטר הפופוליסטי של ויקטור אורבן לארכי-נבל, לאנטי כריסט שיש לפחד ממנו, לשנוא ולהתאחד נגדו מאחורי המנהיג הטוב המייצג את העם. הוא שק החבטות להוצאת כל האגרסיות; אליו מופנים היצרים הרצחניים האלימים ביות.
מזמור לאסף, המוקרא בטקסים ממלכתיים, הוא הגרסה הישראלית לנרטיב ייצור האויבים הפופוליסטי. הוא הנרטיב המיתולוגי היהודי-המשיחי המארגן את עיצוב האויבים ואת שנאתם. האויבים החיצוניים, העמלקים שמחוץ לגבול, הם, כמובן, אירן, הפלסטינים, וערבים ככלל (לפעמים גם האמריקאים ואובמה). הם הכופרים, שכדי להכחיש את שלטונו של אלוהים היהודי רוצים להגלות שוב את עמו מהארץ שאלוהים הבטיח לו, וכמובן גם להרוג ולאבד ולמחות. לכן מותר ורצוי לשנוא אותם שנאה עיוורת ולקרוא למחיקתם, שריפתם, מחייתם מעל פני האדמה.
אבל הם לא לבד. בתוך הגבולות יושבים אויבים מסוכנים לא פחות, שגם הם כופרים בשלטונו הבלעדי של אלוהים, ומתוך רשעותם זו מנסים לאבד את חסידיו התמימים והישרים. אויבים אלה הם, כמובן, "הקיבוצניקים" של מנחם בגין, "האליטה הישנה" של בנימין נתניהו, "השמאלנים הבוגדים", "הניידים", "המשתמטים", ולאחרונה – השופטים והיועצים המשפטיים; "בג"ץ". כשמי שעומדים בראש המשטר הפופוליסטי צריכים, מתוך אינטרסים תועלתניים, להתלהם נגד מערכת המשפט – הם מכניסים אותה, ללא קושי, לתפקיד העמלק המיתולוגי שיש להשמידו ולמחות את זכרו, כי כך הוא זומם לעשות לאלוהינו ולנו. זו מלחמת שמד, ללא מורכבות, ללא הקשר, ללא זכויות אדם.
ומכיוון שצריך שלאויב הפנימי יהיו גם פנים מוכרים וסמליים, כמו אלו של ג'ורג' סורוס, בחר המשטר הפופוליסטי של ישראל בשופט בדימוס, הפרופסור אהרון ברק. ואכן, אי אפשר היה לבקש אויב מושלם ממנו. כמו ג'ורג' סורוס, גם אהרון ברק, שגם הוא ניצל בילדותו מן השואה, השקיע את כל כולו בקידום וביצור הדמוקרטיה הליברלית וזכויות האדם בישראל. מפעל חייו זה הוא מונומנטלי. אין משפטנים בישראל שהותירו מורשת מפוארת משלו, ויתכן שאין גם אחרים, למעט, אולי, בן גוריון. אין מתאים ממנו להיות הפנים של הכופר המיתולוגי הרשע שמכחיש את שלטונו היחיד של האל בעולם ולכן מאיים על חסידיו ופוגע בהם. אין מתאים ממנו להיות זה שצריך להתלכד מולו, להשמיד ולאבד ולמחות את זכרו. ברק הוא גלגול מושלם של עמלק המיתולוגי, שבשם השנאה כלפיו אפשר לקרוא לדגל המונים שייצאו לצעדת המיליון לתמיכה במשטר הפופוליסטי.
אם ישראל רוצה להחלץ מן הסחרור המתדרדר הנורא שהיא לכודה בו, היא חייבת להשתחרר מן הנרטיבים המיתולוגיים האכזריים, הרעילים, שמשמשים כדבק הלאומי ועוברים בשתיקה בשל קדושת המוות ההרואי שהודבקה להם. אין להתפלא על כך שהם קמו עלינו לכלותנו. יש להמירם בסיפורים מארגנים חלופיים, הומניים, מורכבים, כואבים ונוסכי תקווה, כמו זה המוצג בטקס הזיכרון הפלסטיני-הישראלי. זה לא הפתרון, אבל זו חייבת להיות ההתחלה.