חוק טל נחקק בשנת  2002, אך התקנות מכוחו, שנועדו להסדיר את אפשרות גיוסם של תלמידי הישיבות, או את שילובם בשירות אזרחי, טרם תוקנו. שר הביטחון היה עסוק, בארבע  השנים שחלפו, בדברים חשובים יותר מאשר מילוי אחר הוראות החוק. אבל על כך אין להעניש את החוק, התבשרנו על ידי בית המשפט העליון – תקלה טכנית. קורה. ככה זה אצלנו. ואכן, מה לבית המשפט העליון שילין על הרשות המבצעת, כשהוא עצמו התמהמה לא פחות משלוש שנים במתן החלטתו? (או ליתר דיוק – באי מתן הצפוי כל כך של החלטתו.) מינהל תקין ושיפוט תקין היו מחייבים טיפול זריז מעט יותר בסוגיות כבדות משקל כחוק טל – כמו גם בכל ענייניהם של אזרחים, אבל על סחבת מבישה זו כלל לא מדברים במקומותינו. אלה זוטות של פרוצדורה, ואנחנו, כזכור, מעל לקטנות של פרוצדורה. אנחנו – בתכנים עסקינן, ברומו של עולם. אז אלו בשורות תוכניות בישר לנו בית המשפט העליון בפסיקתו הממושכת כל כך? אוי…
 
בפסק דין ארוך ומנומק חילק נשיא בית המשפט העליון, כדרכו, את הסוגיה לשלושה שלבים אנליטיים, (בכל זאת – דנים בצה"ל…), ודן בהם בזה אחר זה, תוך ציטוטים לאין ספור מפסיקותיו הקודמות בכל תחום תחת השמש. מבנה לתפארת, דבר דבור על אופניו. אבל מה השורה התחתונה? ובכן, בעצם, די פשוט, ממש כפי שתימצתה התקשורת: חוק טל פוגע בזכותם של אזרחים לשוויון, במידה משמעותית כל כך עד שהוא פוגע קשות בכבוד האדם שלהם. אבל פגיעה קשה זו בכבוד האדם אינה בלתי מידתית דיה כדי להצדיק פסילתו של החוק – יש לאפשר לו להמשיך ולפגוע פגיעה קשה בשוויונם של אזרחים, עד כדי פגיעה בכבוד האדם שלהם, ואז, כשיפקע החוק מעצמו, בעוד שנה, בית המשפט יהיה מוכן לשמוע שוב עתירה חדשה, לגביה יוכל לקבוע שאינה רלבנטית, שכן החוק פקע ממילא.
 
כולנו חכמים ונבונים ומבינים את המציאות הפוליטית, ויודעים שבית המשפט העליון אינו מוכן להסתכן במתן פסק דין שיקומם עליו את הציבור החרדי, ובמיוחד עתה, כששינוי נמחקה מעל המפה והחרדים שוב יושבים שאננים לבטח בקואליציה, הם וקצבאות הילדים. אבל מצד שני – נשיא בית המשפט העליון אינו יכול ולהודות כי הוא פועל באיפוק שיפוטי: לא אחרי מלחמת החורמה שניהל נגד פרופ' רות גביזון, בגין התנגדותה לאקטיביזם השיפוטי. אז מה עושים? מחכים: אולי ימות הפריץ, אולי הכלב. וכשלא מתים? מלהגים. מפיחים טבעות עשן. מלהטטים. קובעים שיש פגיעה בשוויון, העולה עד כדי פגיעה קשה בכבוד האדם, אבל לא מספיק כדי לבטל את החוק, שכן כוס הדם טרם התמלאה מספיק – צריך עוד קצת. מביך. מביך מאוד. (כמו גם הניסיון למשמע את שני השופטים שהעזו לכתוב חוות דעת עצמאיות, גרוניס וחשין. שניהם טועים בהבנת המבנה הקונסטיטוציוני שלנו, מבהיר לנו הנשיא, ויש להתעלם מדבריהם השגויים. מביך).
 
אבל מביך גם להתעלל בפסק הדין העצוב הזה – כמו להתעלל בילד קטן, או בגוויה. הוא שקוף כל כך – שהוא מדבר עבור עצמו, גם למי שאינם משפטנים ומשפטניות. אז במקום להתעלל, אציע הערות ענייניות לדיון הדל והבלתי משכנע כל כך בסוגיה החשובה מאין כמותה של היחס בין הזכות לשוויון וכבוד האדם. 
 
ראשית, צודק השופט חשין, בדעת המיעוט, בהזכירו שכבוד האדם והשוויון הם שני ערכים נבדלים ושונים זה מזה. לא כל פגיעה בשוויון היא פגיעה בכבוד האדם, ולא כל פגיעה בכבוד האדם היא פגיעה בשוויון. חוק טל מכונן, ללא כל ספק, הסדר בלתי שוויוני, במסגרתו גברים יהודים מסויימים מגוייסים לשירות הצבאי ואחרים לא. (ברק מוסיף וקובע כי ההבחנה החוקית הזו בין גברים לגברים אינה מושתתת על הבדל רלבנטי ביניהם, ולכן היא מחילה יחס משפטי שונה על בני אדם דומים בתכונותיהם הרבלנטיות). מן הראוי היה לדון בחוק טל במסגרת הזכות לשוויון, המעוגנת בהכרזת המדינה, כמו גם בחוקתה השיפוטית, הבלתי חקוקה, של מדינת ישראל (כפי שאכן עשה חשין). כלל לא ברור שיש מקום לדון בהקשר זה בכבוד האדם. עיסוק היתר בכבוד האדם והנסיון לדחוק לתוכו כל בעיה ערכית גורם לזילות במעמדו ולהרחבתו עד אבדן משמעות (כפי שקבע בית המשפט העליון לא אחת).

שנית, אם כבר לעסוק בכבוד האדם, אז למה לירות מהמותן, למה לא באופן שיטתי ומסודר? במספר רב של פרסומים הסברתי את ההבדל בין הסוגים השונים של כבוד הגלומים במילה העברית כבוד. כדי להתמודד עם היחס בין שוויון וכבוד, אין מנוס מהבהרה מושגית על איזה כבוד מדברים, מדוע, ומה מתחייב מכך. ובכן, אין ספק כי חוק טל קובע הסדר בלתי שוויוני בין גברים חרדים לומדי ישיבות ובין גברים יהודים אחרים החייבים בגיוס לצה"ל. עד כאן – פשיטא. אבל באיזה סוג של כבוד פוגע הסדר בלתי שוויוני זה, אם בכלל? האם הוא פוגע בכבודו הסגולי של האדם (dignity), שהוא לב לבו של חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו? (כפי ששואל השופט ברק בפסק דינו: "האין בכך [בהסדר הבלתי שוויוני הנדון] פגיעה באוטונומיה, בשלמות הפיזית והרוחנית של האדם ובמכלול אנושיותו?") ברק סבור שכן. על פי גישתו, אם כן, הסדר גיוס השולח גברים יהודים מסויימים לצבא וחוסך זאת מאחרים, פוגע קשות באנושיותם של הנשלחים לשירות. הסדר כזה קורא תגר על האוטונומיה שלהם כבני אדם, על שווים וערכם האנושיים, ועל תפיסתם כיצורים בעלי משמעות מוחלטת. אם אכן זה המצב, אזי מן הדין לבטל את החוק מיד. פגיעה קשה בכבוד הסגולי לעולם אינה יכולה להיות מידתית.  חוק הפוגע קשות בכבודם הסגולי של בני אדם חייב ביטול, נקודה. שום איזונים, שום מידתיות – ביטול.
 
אבל, לעומת זאת, ניתן לטעון ואף לקבוע כי הסדר גיוס שונה לגברים (יהודים) בני קבוצות שונות אינו פוגע בדימויים האנושי של הגברים בני קבוצת הרוב, ולכן לא בכבודם הסגולי, אלא דווקא בכבוד המחיה שלהם. כבוד זה הוא הכבוד לנהל את חייהם כרצונם, על פי נטיותיהם, כישוריהם, נטיותיהם, משאביהם האנושיים. זהו כבודו של כל אדם לממש את עצמו על פי מיטב בחירתו והבנתו האישיים, היחודיים, ולהגשים את שאיפותיו וחלומותיו. זהו כבוד חשוב, אך לא מוחלט – הוא בהכרח יחסי. בכל חברה מתקבלות תמיד החלטות לפגוע בכבוד מחייתם של פרטים, שכן לא ניתן לאפשר לכל פרט לממש את מלוא כבוד מחייתו תמיד בכל הקשר. השאלה היא עד כמה נפגע כבוד מחייתם של פרטים, והאם הפגיעה חמורה דיה כדי להצדיק ביטול של החוק. ניתן לטעון כי הסדר גיוס שונה לתלמידי ישיבות אמנם פוגע יותר בכבוד מחייתם של גברים יהודים אחרים, אך לא במידה חמורה כל כך המחייבת ביטול חוק. זאת כיוון שנדרשת פגיעה קיצונית מאוד בכבוד המחיה כדי להצדיק ביטול של דבר חקיקה. ניתן, לעומת זאת, לטעון כי הפגיעה הנדונה בכבוד המחיה היא החמורה ביותר האפשרית, שכן היא שוללת באופן עמוק את חירותו של אדם, ומסכנת את עצם חייו.
 
 דיון בסוגיה הנדונה במסגרת מושגית זו מאפשר לחדד את השאלות הנדונות, ולהבין את התשובות המוצעות על ידי בית המשפט. השאלות הן: האם הפגיעה בשוויון פוגעת בכבודו הסגולי של האדם, או בכבוד מחייתו? ואם בכבוד מחייתו – באיזו מידה? האם במידה המצדיקה התערבות שיפוטית מרחיקת לכת? במסגרת מושגית זו, אם ברק סבור כי הפגיעה היא בכבוד הסגולי – אין הוא יכול לסגת ולהכשיר את החוק. אם הוא סבור כי הפגיעה היא בכבוד המחיה – עליו להבהיר מדוע, ובאיזו מידה. כל השיקולים הללו, אילו הוצגו כראוי, היו פתוחים לביקורת ציבורית, וניתן היה להתווכח ולהתחבט בהם, לדון וללבנם בשיח הציבורי. הקביעות העמומות, חסרות ההסבר או הפשר, כי הפגיעה בשוויון פוגעת בקשות בכבוד האדם – אך לא מספיק כדי להצדיק ביטול של חוק, מערפלות, מטשטשות את השאלות הנידונות ואת התשובות המוצעות להן, ובסופו של דבר – חושפות את ערוותו של בית המשפט העליון ופוגעות באמינותו. מן הראוי לאמץ השקפת עולם ברורה ומסודרת המאפשרת לנתח סוגיות ציבוריות כבדות משקל, ולא לנסות להלך עלינו קסם.
 
(אגב, השופט חשין, כדרכו, כלל אינו דן לא בכבוד הסגולי ולא בכבוד המחיה של הגברים היהודים החילונים – אלא בהדרת כבודם, honor. מדבריו עולה כי הגיוס לצבא מעניק למתגייסים, הגברים היהודים הצעירים, הדרת-כבוד גברית לאומית, ולכן אינו פוגע בכבוד האדם שלהם ובזכויותיהם על פי חוק היסוד. חוק היסוד, אליבא דשופט חשין, מתייחס לזכויות שונות לחלוטין מאשר אלה שאליהן מתייחס ברק, אבל איש מהם אינו נותן על כך את הדעת. אגב, נאמן לדבקותו בהדרת-הכבוד, השופט חשין אף מנמק את החלטתו בכך שהוא עצמו איש של הדרת-כבוד: הוא נתן את מילתו כי יפסוק נגד החוק, ועתה הוא עומד בהבטחתו ופורע את השטר, כיאה לגבר. אין ספק שפסק דינו של חשין שובה לב – ואף עקבי ומסבר את האוזן – יותר מכל האחרים, ואולם פרשנותו את מושג כבוד האדם מחייבת חשיבה ביקורתית.)
 
ועוד מילה אחת לסיום. מן ההכרח להפנות את תשומת הלב לכך שהדיון בגיוס תלמידי הישיבות מתנהל כולו בעוורון הגזעי והמיגדרי האופייניים כל כך לשיח הציבורי בישראל. תזכורת: גם אזרחים לא-יהודים אינם מגויסים לצה"ל. האם זה פוגע בשוויון של מישהו? בכבוד האדם של מישהו? אם כן – באיזה כבוד? של מי? למה לא מדברים על זה? וכן: נשים חרדיות אינן מגויסות לצה"ל, בעוד נשים יהודיות – כן. האם שוויונן של נשים יהודיות חילוניות נפגע? האם כבוד האדם שלהן נפגע? אם כן – איזה כבוד? למה לא מדברים על זה? למה חוק טל לא מתייחס לנשים ולמיעוטים לא יהודים? כי הם בכלל לא בגדר אזרחים? כי הם לא גברים יהודים, ולכן לא באמת מעניינים אף אחד? מה, בעצם, באמת קורה כאן? על מה אנחנו מדברים? האם אנחנו עסוקים במאבק פנימי בין גברים יהודים על הגדרתה של הגבריות הישראלית היהודית התקנית? על השאלה – מה זה להיות גבר יהודי? על – האם אפשר להיות
גבר יהודי בלי להיות חייל לוחם? האם אנחנו עוסקים בשלילת הגלות? במאבק ציוני נגד פרה-ציונות ופוסט-ציונות? השנה היא שנת 2006: הגיע הזמן להסתכל אל מעבר לשיח, אל השתיקה הרועמת, אל ההשתקה, ההדחקה, וכל מה שמסתתר שם. שם המחלה, ורק משם יוכל לצמוח הטיפול שיוביל אל ההבראה.