קשה לקרוא את תחקיר הארץ על ההתעמרות וההטרדה המינית בתאגיד השידור הציבורי. לפי הדברים המובאים בשם עובדים ועובדות, מנהל מחלקת הדיגיטל מתן דרורי, סגניתו מיה זיו סילבר, מנהלת מחלקת התכניות לימור גריזים-מגן, רכז הכתבים גיל ויטל, והיועצת המשפטית אסי קליין לעגו, ביזו, התפרצו בצרחות, איימו, הפחידו, התעללו ורדפו באופן שיטתי ומתמשך עובדים כפופים להם. הם חדרו לפרטיותם של עובדים, הנחיתו עליהם הוראות בלתי סבירות, שינו דרישות כך שאי אפשר היה לעמוד בהן, הטילו עליהם מטלות שאינן שייכות לתפקידיהם, האשימו אותם בכישלונות לא להם, רוקנו את תפקידיהם מתוכנם, רמסו את דימויים העצמי ומררו את חייהם בכל דרך אפשרית. בכירים נוספים, בהם שלמה בנעטיה, וליאור אברבך נהגו באופנים דומים. בכובעה כממונה על הטיפול בהטרדה מינית, נטען שגריזים-מגן הוסיפה חטא על פשע בכך שטייחה, מסמסה, פגעה בפרטיות ומעלה בתפקידה לחקור בהגינות ולהגן על זכויותיהם של עובדים ועובדות. דומה שבכירי התאגיד קראו ספר הדרכה כיצד להתעמר בעבודה ולהטריד מינית והוציאו כל סעיף מן הכוח אל הפועל. על פי העדויות, הם הצליחו לכונן מקום עבודה מן הגהנום.
בעוד הבכירים משתוללים (לכאורה) באורגיה של שכרון כוח וניצול סמכות, מפגינים אטימות וחוסר אנושיות ומחזקים איש את רעהו, מנכ"ל הארגון הציבורי שנועד להיות כלב השמירה של הדמוקרטיה הישראלית, אלדד קובלנץ, ומנהל מחלקת החדשות, ברוך שי, לא שמעו, לא ראו, לא ידעו ולא עשו דבר; כלומר הם גיבו את הפוגעים ואפשרו להם להמשיך במעלליהם הסדיסטים. כמוהם מעלו בתפקידיהם גם כל שומרי הסף, שהופקדו על ידי הציבור מכוח חוק בדיוק כדי למנוע סחרור מערכות כזה: חברי מועצת התאגיד (שנטען שחלקם ידעו), מבקרת הפנים (שחלק מן התלונות הגיעו לידיה ללא הועיל), סמנכ"לית משאבי האנוש של התאגיד, גיתית רוזן־אליצור (שידעה ולא עשתה דבר), וועדת הכלכלה של הכנסת (שתפקידה לפקח). מעדויות העובדים עולה שכל מי שיכול היה להכשל – כשל.
עובדים ועובדות העוברים הטרדה מינית קשה או התעמרות שיטתית ומתמשכת כאלה המתוארות בתחקיר חווים טרור שמצלק, מחליש, ועלול ליצור לטראומה. רבים מהם נפגעים באופן עמוק וקשה, לעיתים לכל החיים, ומאבדים לא רק את שמחת החיים אלא גם יכולות תיפקוד ועבודה. הם נכנסים למצב של חרדה כרונית, ועצביהם מתרופפים. יכולת הריכוז שלהם נפגעת, תיפקודיהם יורדים, והם מועדים להקלע לתאונות מכל סוג. מערכות גופניות ונפשיות נחלשות ואף קורסות, והם סובלים מפרצי בכי, התקפי חרדה, בעיות שינה, אכילה ועיכול, ואף פריצות דיסק, התפרצויות של מחלות אוטו אימוניות, התקפי לב, שבץ, והחמרה של מחלות כמו סוכרת. דכאון הוא תוצר לואי שכיח במיוחד, והוא מחלה קשה בפני עצמו. לכן הנזק שגרמו, לכאורה, מנהלי התאגיד הוא עצום.
אך הנזק אינו מסתכם "רק" בהרס חייהם של עובדים. מחקרים רבים בארץ ובעולם מראים ש גם הארגונים המאפשרים תופעות קשות של התעמרות מתדרדרים ונהרסים. יעילותם נפגמת, תפוקתם יורדת, תחלופת העובדים עולה והאוירה הרעילה מדכאת מוטיווציה ויצירתיות של כלל העובדים. כפי שהפסיכולוג הארגוני איתן מאירי, העוסק בתחום מזה שלושים שנה, מתאר בספרו "המגיפה השקטה", התעמרות בעבודה היא מחלה מערכתית חמורה. היא פושה כאשר הממונים מפגינים אזלת יד, עומדים מנגד ומאפשרים בשתיקה. ברפיונם הם מגבים את המתעמרים. אלה, אנשים כוחניים, חסרי גבולות, אגוצנטריים, פרנואידים ונעדרי אמפתיה, מדכאים ומשמידים קורבן אחרי קורבן, ולא עוצרים גם כשהמערכת משותקת ומדממת.
בישראל בשנת 2021 כל זה איננו "רק" בעיה מוסרית, אנושית וחברתית: חוקי המדינה ופסיקת בתי הדין לעבודה מגדירים רבות מן ההתנהגויות המתוארות בתחקיר כאסורות ואת חלקן (ההטרדות המיניות) אף כפליליות.
למשל, התייחסות לעובדות כ"זונה" או "כלבה", או לגלוג על מפיקה שהיא "זקוקה לזין" (מיוחס בתחקיר למתן דרורי), מהווים הטרדות מיניות מסוג ביזוי והשפלה של אדם בשל מינו או מיניותו, שעונשן עד שנתיים מאסר כל אחת. כך גם "להגיד מול כולם בישיבה על עובד שהוא 'מרטיב בחורות' או שהחברות שלה 'רוצות להניק אותו'" (מיוחס בתחקיר למיה זיו סילבר). התייחסויות חוזרות ונשנות לגודל החזה של עובדת (אסי קליין) או לגודל איבר מינו של עובד (מתן דרורי) הם הטרדות מיניות מסוג התייחסויות חוזרות ונשנות למיניותו של אדם תוך ניצול יחסי מרות, וגם עונשן עד שנתיים מאסר כל אחת. דחיפת מפשעה לפניה של אישה, כפי שנטען שעשה אבנר נעים, היא הטרדה מינית המהווה מעשה מגונה, ועונשה יכול להיות שלוש שנות מאסר. ההתנכלויות הרבות המתוארות בתחקיר, כלומר פגיעות במי שהתלוננו על הטרדות מיניות, גם הן עבירות פליליות שדינן שלוש שנות מאסר.
העובדות והעובדים שנפגעו יכלו ויכולים עדיין לתבוע את התאגיד, שלא פעל למניעת ההטרדות ולמיגורן, ולדרוש פיצויים. בנוסף לכך, עכשיו, כשהדברים יצאו לאור והתפרסמו ברבים, תפקידה של משטרת ישראל ליזום חקירה פלילית של כל העבירות לכאורה שנמנו כאן ורבות נוספות, ולרדת לחקר הדברים. אם יש ממש בדברים המתוארים וניתן לבססם, יש להביא את העבריינים לדין.
חלק אחר מן העדויות מכיל שלל התעמרויות אסורות בעבודה, שניתן לתבוע בגינן את התאגיד, ולזכות בפיצויים נכבדים. הצעת החוק למניעת התעמרות בעבודה, שהונחה על שולחן הכנסת בשנת 2015 על ידי חברת הכנסת דאז מירב מיכאלי וחברי כנסת רבים נוספים, עברה רק בקריאה טרומית, ולכן לא הפכה לחוק. (הממשלה הקודמת לא חפצה לקדם את המאבק בהתעמרות בעבודה. בעת הקרובה צפויים חברי הכנסת רם שפע ואפרת רייטן להניח ולקדם את דבר החקיקה מחדש). ואולם בשש השנים האחרונות בתי הדין האזוריים לעבודה בכל הארץ לקחו על עצמם להסדיר את הנושא, וקבעו שהתעמרות בעבודה מהווה חוסר תום לב של המעסיק, פוגעת בזכויות עובדים, גורמת להם עוגמת נפש, ומצדיקה התערבות שיפוטית.
מאז שנת 2016 פסקו בתי הדין לעבודה שוב ושוב עשרות ואף מאות אלפי שקלים פיצויים לעובדים שסבלו, בדיוק כמו עובדי התאגיד (על פי טענותיהם), מהתנפלויות משולחות רסן, הטפלויות, הערות משפילות, ריקון תפקידים מתוכן, גזילת קרדיט, סכסוך עם עובדים אחרים, הצרת צעדים, בידוד, הפחדות, ופגיעה בפרטיות. על פי העדויות המובאות בתחקיר, עובדי התאגיד סבלו מכל סוג מוכר של התעמרות בעבודה, באירועים רבים ולאורך זמן. סביבת עבודתם הפכה על ידי הממונים עליהם ל"עוינת". הם חוו אוירה של טרור, ובריאותם הנפשית ניזוקה. רבים מהם נאלצו לעזוב את משרותיהם כדי להגן על נפשם. על כל אלה הם זכאים לתבוע את התאגיד בבית הדין לעבודה, ולהשיב לעצמם את כבוד האדם שנגזל מהם.
במקביל, על שר התקשורת, יועז הנדל, שכבר הפגין בעבר מחויבות מרשימה לזכויות עובדות להגנה מפני הטרדה מינית, לפעול מיידית, בגלוי ובנחישות, כדי להפוך את תאגיד השידור הישראלי למקום מוגן, בטוח, אנושי, שעובדות ועובדים אינם חוששים לעבוד ולפרוח בו. הכרחי לקיים בירור יסודי, כן, שקוף ונטול פניות, במטרה להבריא את הארגון שעובדיו מעידים כי הוא חולה. על השר להשעות מייד את אלדד קובלנץ, ויתכן ששורה ארוכה של מנהלים נוספים, כד שהטענות הקשות נגדם יתבררו ללא הפרעה. על ועדת הכלכלה לדון בנושא ולפקח על הליכי הבדיקה והתיקון. כל עוד העננה הכבדה תלויה מעל התאגיד, הציבור הישראלי אינו יכול להתייחס לשידוריו באמון ובכבוד ההכרחיים. וזוהי פגיעה לא רק בכבוד האדם, אלא גם בדמוקרטיה הישראלית.
לפני שבועות מספר חשף תחקיר של הארץ תרבות של התעמרות במתמחים בבתי החולים. העדויות היו מסמרות שיער. עכשיו נחשפת תרבות ההתעמרות בתאגיד השידור. מתחקיר לתחקיר מתרבות העדויות שהתעמרות בעבודה היא מכת מדינה, שגובה מחירים גבוהים מקורבנותיה, כמו גם מן הארגונים שבהם היא מתרחשת. יפה עושים עיתונאי הארץ שחושפים את המגיפה. עכשיו הגיע הזמן להתמודד עמה.