ברשימתו השבועית במוסף השבת של הארץ מביא השבוע גדעון לוי עדות יד ראשונה של חייל ישראלי אמיץ, אשר עבר את תהליך ההתקרנפות המבעית שגורם הכיבוש, והעז להודות, להישיר מבט במראה, ולהציב אותה נוכח הציבור הישראלי כולו. אם היה למישהו ספק כלשהו, החייל אלון מפרש לנו, עם תמונות צבע, שהכיבוש משחית. טובי הילדים, חיילים מובחרים מן הרקע המשובח ביותר, מתבהמים. הם נסחפים אל תוך הקלחת הגועשת סביבם, ועייפים, מפוחדים, מפומפמי-אדרנלין, נותנים לזרם לשאת אותם. והזרם הסואן מחריש את לחישות החינוך שאולי קבלו לכבד את צלם האדם, לאהוב את זולתם כמו את עצמם, ולא לשמוח גם בנפול אויביהם. הוא מחריש את הציווי הקנטיאני שאולי הגיע לאזניהם מבעד לרעשי מערכת ה"חינוך" הממלכתית, שלעולם יש לראות בכל אדם מטרה העומדת בפני עצמה, ולעולם לא אמצעי לקידום מטרות זרות לו. כמו חיילים טובים בכל העולם, הנדרשים לשלוט באזרחים לאורח זמן, גם חיילי ישראל מאבדים את הרגישות האנושית, ומצטלמים בשמחה עם גופות אויביהם.

עד כאן לא הוספתי מאומה על המתואר בכתבה (ועל מה שפרטים וגופים לאין ספור זועקים כבר שנים רבות). מה שתפס את תשומת לבי הוא תאורו של החייל אלון את ליל הקרב הראשון שלו, ליל הקרב בו נהרגו האויבים שסביב גופותיהם הצטלמו למחרת הלוחמים הישראלים:

"ליל החלומות של דובדבן. הארוטיקה של הכיבוש. כך הוא נראה, הלילה החלומי, מנקודת ראותו של אלון, שהתמקם עם צוותו תחת גרם המדרגות של בית השכנים, אורב לבטאט: "בדרך אתה מגיע למצב שאתה מרגיש כמו רמבו. יוצאים מהרכבים בהתרגשות עצומה. אתה חמוש כולך, מכף רגל ועד ראש, עשרה הרכבים לפניך ועוד כמה מאחוריך. הולכים לכבוש את בגדאד. בקשר יש את כל ההכנות של מבצע, אתה שומע את המפקדים, נורא אקשן. המתח הולך ונצבר. עד שמגיעים לשלב של הסגירה על הבית, שהוא שיא הקליימקס. […] הרגנו את האיש של בטאט על גג הבית שישב שם בכניסה כתצפיתן. היו קצת חילופי ירי, מה שגרם להרבה מאוד ירי מצידנו. רוקנו את ה"ברוסים" (ארגזי התחמושת). היה שם ירי בכמויות מטורפות. לחלק גדול מאיתנו זו היתה הפעם הראשונה. אתה בהתלהבות".

הארוטיקה של מבצע החיסול הצבאי מועברת במלוא עוצמתה: האדרנלין והטסטוסטרון מפמפמים תחושה של ביחד גברי צעיר ולהוט לקראת משימת כיתור, תקיפה, חדירה, חיסול. כמו רמבו. הארוטיקה של החיסול הצבאי נשמעת דומה מאוד לארוטיקה של אונס. וזוהי ההכשרה שמקבל מיטב הנוער הישראלי בשנותיו הפורמטיביות, בשנות עיצוב הגבריות הישראלית.

בכתבה אחרת באותו מוסף אומר עמוס אילון, מבכירי העיתונאים הישראלים וחוקרי הציונות והישראליות: "[אחרי מלחמת ששת הימים] היתה איזו תחושה מאוד יסודית שאסור לתת לישראל להצטמק שוב. והיה משהו מאוד מיני בכל העסק הזה. היתה כאן אירקציה. והיה פחד מקמילה. היה חשש לחזור ולהיות קטנים ומצומקים."

מעולם לא הבנתי לעומקה את החרדה הקמאית העמוקה לשוב לגבולות 1967; גם כאשר טובי האסטרטגים הצבאיים של ישראל חוזרים ומבהירים כי הגבולות הרחבים אינם בטוחים יותר, אינם מקלים על צה"ל להגן עליהם ועלינו מפני תוקפנות חיצונית. משפטו החנוך לויני של עמוס אלון פקח את עיני: אינני מבינה כי אינני גבר. כי חרדת ההצטמקות למימדים טבעיים אינה מוכרת לי מאותם רגעים טראומטיים (כך מסתבר) שלאחר הקליימקס. המטפורה הקטנה והעמוקה הזו הבהירה לי דברים נוספים רבים. למשל, את המשפט הנורא בו השתמשו סרבני-ההתנתקות במסע הפרסום הראוותני שלהם: "יש לנו אהבה והיא תנצח". יש לנו זיקפה, ולא ניתן לרוקנה. שוב – אותה ארוטיקה של הכיבוש. כמעט כמו האהבה היוקדת לתורה, או זו לאדון העולם (ראו פרשנות חז"ל שיר השירים). והכל במקום לטפח יחסי אנוש בריאים יותר, לרבות במישור הארוטי, המיני, המיגדרי. ועוד הבנתי את התופעה של פוליטיקאים מזקנים אשר מאבדים את שמחת הכיבוש ומוכנים לראות את התהום הפעורה, ולסגת: יצחק רבין ז"ל, אריאל שרון. גברים מזדקנים, מסתבר, נשלטים פחות על ידי חרדת ההצטמקות. כן ירבו.

ואחרון אחרון מאוד לא חביב: צדו השני של המטבע – הארוטיקה של האמהות בישראל. כתבת ענק של ורד לוי-ברזילאי חושפת עם תמונות צבע את מה שגלוי וידוע לכל מי שרק רוצה לראות: מדינת ישראל דוחפת את נשותיה היהודיות לפרות ולרבות בממדים מטורפים, בכל מחיר, גם במחיר בריאותן וחייהן, והן משתפות פעולה באהבה.

נשות ישראל (לא רק היהודיות) מופלות, כידוע, בכל תחומי החיים: בחינוך, בבריאות, בהשתכרות בעבודה, בהשתתפות בחיים הציבוריים, בדיני המשפחה ובהגנה מפני אלימות (לתיעוד מקיף ויסודי ראו ספרה החדש של ד"ר רות קדרי הלפרין, מן הפקולטה למשפטים של אוניברסטית בר אילן, Women in Israel: A State of Their Own). ואולם בתחום אחת מדינת ישראל משקיעה בנשותיה היהודיות ללא רחם: היא דוחסת לתוכן הורמונים בכמויות מסחריות, שאין להן אחות ורעה בעולם, כדי שיתעברו ויהרו ויתרמו את חלקן לגידול האומה היהודית- הישראלית במירוץ הדמוגרפי שאינו יודע שובע. גם אם הדבר עולה להן בייסורים לא אנושיים, גם אם הדבר פוגע קשות באיכות חייהן ובכבוד האדם שלהן, וגם אם הוא פוגע אפילו בחייהן. מדינת ישראל מעודדת את נשותיה היהודיות לנסות שוב ושוב ושוב להתעבר – גם כשהסיכויים קטנים ביותר, והיא מוכנה לשלם סכומי עתק כדי שתעשינה זאת. כמעט ללא הגבלה. זאת כאשר נשים חולות סרטן מוזנחות בלא תרופות הולמות, מטעמי תקציב כמובן, שלא להזכיר קשישות ואמהות חד הוריות המופקרות לגורלן המר ואין גואל.

פרופ' הרולד ברנר, אונקולוג שניהל במשך 37 שנים את המכון האונקולוגי בבית החולים שיבא בתל-אביב (ומנהל כיום מכון אונקולוגי פרטי בשם "אשכול") אומר, באומץ ציבורי יוצא דופן, את המובן מאליו: בודאי שטיפולי ההפריה האגרסיביים המופעלים על נשות ישראל היהודיות, יותר מאשר על כל קבוצת נשים בעולם, מסכנים את חייהן ועלולים להגדיל את סיכוייהן ללקות בסרטן השד. "פריון" הוא אומר, תוך שבירת הטאבו העמוק ביותר של החברה הישראלית, "זה כוח מניע גדול בכל העולם, בישראל על אחת כמה וכמה. אצלנו זה משהו שחצה כבר מזמן גבולות של הגיון ושפיות מבחינת הכמויות הניתנות. יש בסיפור הזה הרבה אינטרסים, כוח וכסף". כלומר – בחסות הארוטיקה הציונית של יהוד הארץ, של האמהות הישראלית-היהודית, יש גם מי שמתעשרים ומתעצמים. גברים ישראלים יהודים.

ונשות ישראל? "נתנו לי הורמונים במינונים היסטריים, אומרת רון. התנפחתי כולי. היו לי כאבי בטן איומים. היה לי גירוי יתר שחלתי, שעלול לגרום אפילו למוות. כל פעם הייתי מאושפזת לשבוע, עד שזה קצת נרגע. תקופה רעה מאוד שאני לא אוהבת להיזכר בה. כאבי תופת. דאגה". ואולם רון מקפידה להצהיר: "אני רוצה שיהיה ברור, לא הייתי מוותרת. אני בטוחה שכל אישה שמקבלת עם הזמן את המידע לא היתה מוותרת על רצונה בילד, ועל התהליך, בגלל סיכון כזה או אחר. אף אחת לא היתה מוותרת ולא תוותר היום על חלום האימהות". לצערי, דומני שרון אינה טועה. שטיפת המוח לאימהות היהודית בכל מחיר היא כה עמוקה ומושרשת בישראל, שגם סכנת סרטן השד ומוות לא תרתיע, לא את המדינה ולא את הנשים. (ולמי שסבורים שמדובר בתשוקה לגידול והשקעה אזכיר: ישנם ילדים רבים מאוד בעולם הזקוקים לבית חם, וישנן דרכים רבות להעניק להם בית כזה). זוהי עוצמתה של הארוטיקה הבלתי מוגבלת של האימהות הישראלית-היהודית.

שלוש "אנקדוטות" על הארוטיקה הציונית בישראל שנת 2004. המסקנה: יש מקום לבדק בית יסודי של הארוטיקה הציונית על כל גילוייה.