המורות השובתות דורשות מן האוצר התחייבות בשתי נקודות קרדינליות: החזרת השעות הרבות שקוצצו למערכת החינוך בשנים האחרונות, והקטנת הצפיפות בכתות. האוצר מכריז שלא ינהל משא ומתן על סוגיות הליבה הללו. נשמע מוכר? בודאי: אולמרט נוסע ל"ועידת שלום" באנאפוליס, אבל "חושק" על ידי ממשלתו כך שלא ינהל משא ומתן על סוגיות הליבה. "ועידת השלום" לא תדון בזכות השיבה שדורשים הפלסנאים ובסוגיות שברור לשני הצדדים שהן לב הסכסוך. ובעצם, כשחושבים על זה, זו עמדה די מקובלת במקומותינו. מדברים על חוקה – בהחלט, אבל לא על זכויות נשים וערבים, ולא על הפרדת דת מן המדינה. סוגיות הליבה הללו, שרק בשבילן יש (אולי) צורך בחוקה בישראל – ישארו מחוץ למשא ומתן הציבורי, והחוקה לא תתייחס אליהן.
האם יתכן שכך אנחנו מתנהלים ומתנהלות בחברה הישראלית: בלי דיון בסוגיות הליבה? שזו הדרך שמצאנו לעצמנו לא להתמודד, לא לעבוד, לא לרדת לשרשם של דברים ולא לפתור אותם? לשים בצד ולחכות שהדברים "יסתדרו בעצמם", ש"יבוא משיח"? ש"או שהפריץ ימות או שהכלב ימות"? וכמובן, נשאלת השאלה – למה? האם זו פשוט עצלות? פיק ברכיים נוכח גדלן של הסוגיות בפניהן אנו ניצבים וניצבות? חרדה קיומית שהשאלות המהותיות גדולות עלינו ולא באמת ניתן להתמודד עמן? האם זו קטנותם של נושאי המשרות הציבוריות (שאולי נבחרו בשיטת ה"חבר מביא חבר" ולכן אינם כשירים למלא את תפקידיהם ואינם באמת מסוגלים להתמודד עם הבעיות הנכבדות הללו)? האם אנו חוששים מחילוקי הדעות שיפלגו, יפצלו ויפוררו, שיחשפו את העדר הקונצנזוס?
אני חושדת שיש מן האמת בכל הספקולציות הללו. אבל ברור שאם לא מתמודדים עם סוגיות הליבה – הן לא נפתרות. משהו מתפוצץ, או פשוט נשחק ונהרס. זוהי שאלת ליבה של קיומנו. אז כנראה צריך להוציא אותה מן השיח הציבורי. כפי שאנחנו אכן עושים….