קצת קשה בימים אלה לחשוב, לכתוב ולפעול בעניינים שאינם קשורים במשט לעזה והשתלטות השייטת. בפיאסקו. בדם שנשפך, בהנהגה שכשלה, במשמעויות הקשות. בכתובת החדשה על הקיר, על גופנו הקולקטיבי: שאי אפשר להמשיך כך; שמוכרחים להתעשת ולהשתנות. אבל העיסוק המתמיד הזה בכישלונות המדיניים גובה מחיר יקר של הזנחת בעיות פנים חשובות וכואבות לא פחות. ואחת כזו אני רוצה להזכיר; ליידע; להתריע. מרכז הסיוע לנפגעות תקיפה מינית בבאר שבע, מרכז נפלא המשרת את אוכלוסיית דרום הארץ, נמצא בסכנת סגירה. תקציבו הדל אינו מאפשר עוד לשלם את מעט המשכורות הלא-מפוארות שהוא משלם לעובדות ולעובדים המסורים. אם המדינה לא תעשה מיד את מה שהכרחי לעשות; אם אזרחיות ואזרחים מן השורה לא יפתחו את הכיס ואת הלב – צוות העובדות והעובדים לא יקבל עוד משכורות. מנהלת המרכז כבר ניהלה עם הצוות את שיחות ההודעה על הפסקת המשכורות, והבהירה שמי שמעוניינת להמשיך לעבוד במרכז תצטרך לעשות זאת בהתנדבות.
לפני יומיים ערך מסל"ן, מרכז הסיוע בבאר שבע, יום עיון לרגל שבוע הספר העברי: סופרות וסופרים מדברים על ספריהם העוסקים בתקיפות מיניות. בדרך כלל אני חושבת הרבה פעמים לפני שאני יורדת לבאר שבע; רחוק, חם, אין לי רכבת מירושלים וכבישי הנגב מסוכנים. אבל כשמגיעה הזמנה ממסל"ן אני לא חושבת, אלא פשוט נוסעת. כי מסל"ן הוא מקום מיוחד. מסל"ן מעניק שירותי הצלה, תמיכה וליווי לנשות הספר הדרומי, אוכלוסיה שחלקים גדולים ממנה אינם נהנים מרווחה כלכלית, וחלקים לא מבוטלים ממנה חיים במסגרות תרבויות מסורתיות, שקשה מאוד לסייע בתוכן לנשים. חלק משמעותי מן הפונות המקבלות ליווי וסיוע הן נשים ונערות בדואיות, שנסיבות חייהן מהוות אתגר מיוחד. לא אחת יש להציל חייה של נערה שמשפחתה מפעילה כלפיה אלימות קשה רק מפני שהיא מסרבת להנשא למי שיועדה לו, או שהיא מבקשת להנשא לאדם שמשפחתה אינה מאשרת. מסל"ן מעניק לכולן תמיכה בלתי מסוייגת, אינסופית, מכל הלב. עובדות ומתנדבות מבלות שעות וימים ושבועות עם כל פונה, מחזקות, מגבות, משקיעות, וגם מגוננות בגופן. מה שצריך. זהו מקום מלא נשמה ואהבה.
מנכ"לית מסל"ן, ליזה ניקולאיצ'וק, היא הרוח החיה, ורוח שחמה ואיתנה ממנה קשה לדמות. ליזה עובדת ללא לאות, ללא חשבון, ללא סוף. מקום שזקוקים לה – היא מתייצבת, פועלת, ונשארת ככל שצריך. ללא גבול וללא מורא. דוגמא אישית של מנהיגה שאינה צריכה לקרוא "אחרי"; הקריאה מחשמלת את כל הסובבות. ליזה היא אישה עתירת אנרגיה חיובית, חום אנושי ונשמה גדולה. הפעם, ביום העיון של יוני 2010, רוחה היתה שפופה ועיניה לחות. אי אפשר היה שלא לראות שאפילו אישה חזקה זו היא על סף שבירה. פשוט כי אין משאבים להמשיך לקיים את המפעל החיוני הזה. כי לחברה ולמדינה ולעירית באר שבע ולכולנו לא חשוב מספיק, לא אכפת מספיק כדי לאפשר לליזה ולצוותה להמשיך להציל חיים ולשקמם. הצהרות ופרסים והבטחות יש בשפע. אפילו פרס מנשיא המדינה על התנדבות מופתית. רק לא אמצעים שיבטיחו את המשך הפעולה. ככה זה, כשמדינה עסוקה בהסברה עצמית קרבנית על חשבון קורבנותיה האמיתיים, ועל חשבון מי שמנסות לקומם אותם.
זו אינה רשימה תיאורטית, פילוסופית או פוליטית. זה דיווח כואב ממקום חשוב שאנחנו כנראה לא אוהבות מספיק כדי לקיים. וכל מי שיכולה לעשות משהו בנידון – זה הזמן.