ממשלת ישראל עומדת על כך שקטינות בנות 17 תוכלנה להיות מושאות. קצת קשה להבין את זה. הרי ברור שנערה בת 17 אינה יכולה באמת להבין את משמעות ההסדר אליו היא נכנסת (לא שבגיל 18 היא יכולה; ואכן אין שום סיבה להתיר נישואין לפני גיל 20). ברור שהסיכוי קלוש שבגיל כזה תדע לבחור לה בן זוג הולם, לעמוד על זכותה להסכם ממון, להחליט איזה שם משפחה ברצונה לשאת, ובראש ובראשונה: להחליט אם נכון עבורה להכנס להתקשרות שמשמעויותיה האישיות, החברתיות והמשפטיות עצומות. ברור שהתרת נישואין בגיל צעיר משמעותה הפקרת נערות בידי משפחות שלנגד עיניהן אינטרסים זרים לטובת הקטינה, ו/או בידי גברים (אלה הנושאים אותן לנשים) שבין במודע ובין שלא במודע מתכוונים להשתרר עליהן ולמנוע את צמיחתן וגדילתן. במובן זה, השאת קטינות פוגעת בכבודן הסגולי ובכבוד מחייתן. עוד ברור שהשאת קטינות פוגעת בזכותן לשוויון זכויות: רבות מהן מושאות לגברים מבוגרים מהן, שכבר התבגרו, התבססו, סיימו לפחות תיכון, והם נכנסים לקשר הזוגי עם יתרון יחסי מובהק (ליתר דיוק: יתרון יחסי מובהק עוד יותר מאשר במרבית קשרי הנישואין, שברובם לגבר יתרון יחסי הן במישור הכלכלי והן בתמיכה החברתית לה יזכה). להשיא נערה בגיל 17 אינו שונה מן המנהג הסיני הישן לקשור את רגליה של נערה צעירה כדי שלא תגדלנה ולא תתפתחנה. כך הפכו הנשים הסיניות לנכות, שבריריות, תלותיות וקלות לשליטה וניהול. הן סבלו מכל צעד שצעדו, ולא יכלו לחלום על מהפכות חברתיות – כל משאביהן הושקעו בהשרדות עם המום שהוטל בהן. השאת נערה צעירה היא חניקה של נפשה – וגופה – באופן מקביל, והתוצאות מקבילות אף הן.
 
נובמבר הוא חודש המאבק באלימות נגד נשים. השאת קטינות מגדיל את סכנת האלימות הפיזית שנשים תמצאנה את עצמן חשופות אליה. נשים המתחתנות צעירות מדי לא יודעות לזהות בני זוג אלימים ולהמנע מהם; הן אינן מתפתחות באופן עצמאי, נהיות תלויות בבן הזוג, וכך נופלות כטרף קל לאלימותם של גברים ברוטליים. תלותן מונעת מהן סיכוי ממשי לצאת מן הקשר, שכן הן אינן יכולות לעמוד על רגליהן בכוחות עצמן. (השר אלי ישי, בשם הממשלה, טוען כי נישואי קטינות אינם מובילים לגירושים; בודאי שלא – נשים שהתחתנו בגיל 17 נדונות, עוד יותר מאחרות, להיות כלואות בכלוב הנישואין שלהן, בלא פתח מילוט, גם אם הוא נורא ואיום). מעבר לכך, עצם ההפקרתן של נשים, כקבוצה, לנישואי בוסר היא אלימות ממלכתית ממוסדת נגד נשים. בנובמבר 2007 מצביעה ממשלת ישראל בעד אלימות שיטתית נגד נשות ישראל.
 
אז למה תומכת ממשלת ישראל בהשאת קטינות ובפגיעה כה ברורה וחד משמעית בהן? נראה לי שלא ניתן למצוא טעמים עמוקים וסמויים מן העין. לכן אין מנוס ויש להביט בדברים כפשוטם. ממשלת ישראל – בהנהגת ש"ס, נכון, אבל בהסכמת שאר המפלגות הליברליות הנאורות והסוציאליסטיות הרגישות לצדק חברתי – חפצה בדיוק בכל התופעות שהוזכרו למעלה. ממשלת ישראל רוצה לפגוע בשוויונן של נשים ולהעניק לגברים יתרון בהתקשרות המשפחתית. ממשלת ישראל רוצה נשים קטנות וחלשות לצד גברים גדולים וחזקים. ממשלת ישראל רוצה לשמר ככל שניתן את הסדר החברתי הפטריארכלי, שמתחיל בבית. נכון, היא לא יכולה לכפות על כולנו להתחתן בגיל 17, איתנו זה כבר אבוד, אנחנו לא ניתן, אבל היא חזקה על חלשות, ובשום אופן לא תגן ותציל את הנערות במגזרים בהם הן מוחלשות במיוחד (החרדי, הערבי, הבדווי, הדרוזי והקווקזי). במילים אחרות – היא תתן יד לגברים ולמשפחות הממשיכים לקיים בברוטליות את ההסדר הפטריארכלי החשוך והאכזרי מכל.
 
תאורית קונספירציה פמיניסטית? לאו דווקא: פשוט הבנת הנקרא. זו המשמעות היחידה של התנגדות הממשלה להצעת החוק הפרטית של חבר הכנסת מלכיאור מן העבודה ושל חברת הכנסת גלאון ממר"צ. מישהו יכול לחשוב על הסבר אחר? ולמה, בעצם, לתהות? הרי ממשלת ישראל לא מעלה על דעתה לשנות את מכלול דיני האישות של ישראל: דינים המפלים נשים לרעה באופן גלוי, מפורש, מובהק ובוטה לעומת גברים. דינים אנכרוניסטית המכריזים קבל עם שנשים נחותות מגברים, ומעניקים לגברים יתרונות באופן שיטתי. יתירה מכך: ממשלת ישראל מבטיחה לנו שכמתנת יום עצמאות הששים היא תחשק את ההסדר המפלה הזה ותגבה אותו בחוקה "בהסכמה" (של מי??) שנקבל, עטופה בסרט.
 
ממשלת ישראל נבחרה על ידי אזרחי ישראל ואותם היא מייצגת. משמעות הדבר היא שקיים פלח בציבור הישראלי, שנציגיו הם השולטים בנו, אשר עומד על כך ששלטון הגברים בנשים בישראל בתחום המשפחה ימשיך להנות מתמיכת המדינה ומוסדותיה. זו המציאות וזו משמעותה. כצעד ראשון צריך לראות, להפסיק להתעלם, להתמם ולעצום עיניים. השלב השני, אחרי שמפסיקים להתחמק ולהשתמט – צריך לנקוט עמדה. כל אחד ואחת מאיתנו יכולים להיות רק באחד משני מקומות: אפשר להיות חלק מן הפלח השליט המנציח את ההגמוניה הגברית (בין השאר באמצעות דיני האישות ועל ידי הפקרת נערות לגזירות נישואין), ואפשר להתנגד, למחות, להשמיע קול ולהלחם. כך עובדת דמוקרטיה.