לפני מספר שבועות בישרו כל כותרות החדשות על פתיחת חקירה משטרתית נגד אייל בן ארי, מרצה לסוציולוגיה באוניברסיטה העברית. חקירת המשטרה (שנפתחה לבקשת האוניברסיטה) הגיעה לאחר שנים ארוכות של עדויות על אודות התנהלות לא תקינה חמורה של בן ארי עם חלק מתלמידותיו לתארים גבוהים. העדויות גרסו שלצד התנהגות הוראתית משקיעה, מבריקה ומופתית כלפי כלל התלמידים, בן ארי מפגין כלפי חלק מלתמידותיו לתארים מתקדמים כוחנות תוקפנית ואלימה; שהוא מעמיד אותן במצבים מביכים עד כדי בלתי נסבלים, מבהיר להן שהן נדרשות לספק את מאוויו המיניים, ואם אינן עומדות בדרישות – הוא נוקם בהן בכלים אקדמיים הנתונים בידו (מניעת מלגות, המלצות, קידום, ולעיתים גם הפסקת הנחיה למסטר או לדוקטורט). העדויות, של נשים שטענו כי חוו התנהגויות אלה, ושל נשים שטענו כי ראו חברות שלהן סובלות מהתנהגויות כאלה, "הסתובבו במסדרונות" החוג לסוציולוגיה באוניברסיטה העברית, והובאו במהלך השנים שוב ושוב בפני גורמים שונים באוניברסיטה (מרצים בחוג, ראשי חוג לאורך השנים, דיקנים ואחרים). לאחר שנים של שתיקה וחוסר מעש, האוניברסיטה העברית פנתה למשטרה ובקשה שזו תחקור ותעשה את מה שצריך לעשות. ועל כך התבשרנו בקול תרועה רמה בכותרות החדשות, לרבות תמונותיו של המרצה, מוקף שוטרים, המובל לשחרור בערובה בבית המשפט.
עכשיו, מספר שבועות מאוחר יותר, תיק החקירה המשטרתית נגד אייל בן ארי נסגר. מה קרה? מה צריך להבין מזה? מה הלקחים שאפשר להפיק?
התיק נסגר בראש ובראשונה מפני שמי שטענו ונטען לגביהן כי הן הנפגעות העיקריות סרבו לשתף פעולה עם החקירה. רובן סרבו נחרצות להגיע לתחנת המשטרה (וכיוון שרובן שוהות בחו"ל – קל היה להן לעשות כן). אחרות מילאו פיהן מים, או שמסרו גרסאות מרוככות ואנמיות (לעומת הדברים שסיפרו בעבר ושהסובבים אותן שמעו וראו "בזמן אמת"). מספר לא מבוטל של נשים אמיצות מאוד כן מסרו עדויות מלאות; אך אלה נשים שלא שיתפו פעולה עם "ציפיותיו" המיניות של המרצה, או שהן ראו את חברותיהן חוות פגיעות, אך לא חוו אותן בעצמן. לכן עדויותיהן שרטטו עבור המשטרה תמונה של דפוס ההתנהגות, אך לא יכלו לבסס כתב אישום פלילי, שצריך לאפשר הרשעה מעל לכל ספק סביר.
למה נמנעו מי שנטען לגביהן שהן הנפגעות העיקריות לשתף פעולה עם החקירה המשטרה? לטענתן, כפי ששמעו מהן אנשים הסובבים אותן, בראש ובראשונה כי הן סרבו "להתאבד". לאחר שחזו בגורלן של המתלוננות על חיים רמון ומשה קצב – הן סרבו להיות "א", "ב" ו"ג" חדשות, שתמונותיהן יופצו ברשתות אינטרנט וסיפורי בלהה עליהן ישחירו את שמותיהן. יתירה מכך, יש לזכור שלמי שהיו דוקטורנטיות של מרצה שהתנה את קידומן בטובות הנאה מיניות יש הרבה מאד מה להפסיד. הודאה של אישה שהיא אכן נכנעה למניפולציה מינית, כשזו היתה תנאי להשתתף בכנס, לקבל מלגה או להמשיך להנות מהנחייתו של אדם מרכזי בתחום הופכת אותה בעיני רבים ל"זונה", למי ש"ניצלה את מיניותה" ו"מגיע לה" (כפי שמעידים טוקבקים רבים מספור). הצלחתה האקדמית מוטלת בספק, וסיכוייה להצליח בתחרות הקשה על משרה מקצועית – נמוגים. יתירה מכך, חלק מן הנשים חשות עדיין חרדה מפני המרצה, קשריו וכוחו המקצועי, ו/או קירבה רגשית אליו (תופעה נפוצה ומוכרת בנפגעות של פגיעות מיניות). חלקן לא מוכנות להעלות מן האוב את התקופה הקשה שעברו, שעלתה לאחדות מהן, כך נטען, במחירים נפשיים כבדים.
במילים פשוטות – שתיקתן של מי שנטען לגביהן שהן הנפגעות העיקריות לשתף פעולה עם החקירה המשטרתית היתה צפויה בהסתברות גבוהה מאוד מן הרגע הראשון. משום כך, ומשום דרישת ההליך הפלילי להוכיח אשמה "מעל לכל ספק סביר", סיכויי החקירה להניב כתב אישום היו, מלכתחילה, קלושים.
מה אפשר ללמוד מכך? במקרה זה, כמו במקרים רבים כדוגמתו, הפניה למשטרה לא רק שאינה יכולה לקדם את הטיפול בבעיה, אלא שהיא דרך מצויינת לקבור אותה. במקרה זה, כמו ברבים מסוגו, הדרך הנכונה היא שמקום העבודה (או הלימודים) יתמודד עם הבעיה בכלים משמעתיים, פנימיים. חקירה דיסקרטית, שאינה מגיעה לתקשורת, אינה חושפת את המתלוננות לאור הזרקורים ואינה מסכנת את עתידן, עשויה לעודד אותן להעיד ביתר פתיחות וכנות (כפי שלפחות חלק מן הנשים המעורבות במקרה זה אמרו לאוניברסיטה בעבר). טיפול משמעתי אינו מצריך ראיות "מעל לכל ספק סביר", ויכול להציע פתרונות שקטים שאינם טראומטיים לא למתלוננות ולא לנילון. יש מקרים בהם אין אפיק משמעתי (כמו במקרה חיים רמון) ואין מנוס מפניה למשטרה; אך במקרים בהם ניתן לטפל בבעיה באופן דיסקרטי – זוהי האופציה המועדפת על מרבית המתלוננות. מקומות עבודה רבים המעבירים בעיות לטיפול המשטרה, לפעמים בתום לב ולפעמים בזדון, קוברים את הבעיה במקום לפתור אותה.
יחד עם זאת, פרסום מקרה בן ארי הביא לתוצאה חיובית, חשובה הרבה יותר, לטווח הארוך, מאשר טיפול במרצה זה או אחר: הועדה המתמדת של האוניברסיטה העברית החליטה לאסור על יחסים אינטימיים בין מרצים ותלמידים בהקשרים של סמכות ותלות. כלל זה נועד ליצור אוירה לימודית בטוחה ו"נקיה" יותר, ולמנוע ניצול לרעה של סמכות, גם אם מלכתחילה נראה שכל הנוגעים והנוגעות בדבר "מסכימים". זהו צעד אמיץ וחשוב של הועדה המתמדת של האוניברסיטה העברית, ויש לקוות ששאר המוסדות להשכלה גבוהה בארץ ילכו בעקבותיה. קביעת כלל עקרוני היא הדרך להתוות התנהגות עתידית בכל המחלקות בכל המוסדות. עם זא