אז שבוע לפני הבחירות ציפי לבני גלתה שיש שוביניזם בעולם. שלהיות אישה זה לא רק חליפות מחויטות, שיער זהוב ועגילים. שיש גם מחירים. שאומרים עליך שתפקיד ראש הממשלה "גדול עליך", ומתנשאים בפטרונות סקסיסטית. מה שנקרא – בוקר טוב אליהו… וראו זה פלא, ממש במקביל – ציפי לבני גלתה שיש נשים בעולם! ושצריך לפנות אליהן, ולדבר אליהן, ולבקש את תמיכתן. האם יתכן שזה בגלל שהליכוד חשף ברבים את מה שפעילות פמיניסטיות יודעות מאז ומעולם: שלבני מעולם לא הסכימה להיות מעורבת בשום יוזמה הקשורה לקידום זכויות נשים; שלא הצביעה בעד הצעות חוק המיטיבות עם נשים; שהצביעה נגד הצעות חוק חשובות לנשים; שכל הנשים שקידמה היו כמוה – נשים באברי הרביה בלבד, אך לא בשום מודעות חברתית (שלא לומר סולידריות פמיניסטית)? מה קרה: האם נוכח הסקרים ותעמולת הליכוד היא פתאום מבינה שהצבעת הנשים אינה בכיס שלה, ושאין מנוס מלהתייחס אל הבוחרות, שמהן הקפידה להתרחק כל עוד חשבה שהיא יכולה?
עצוב? מביך? פתטי? ציני? בודאי. אבל בואו נודה על האמת – לא שונה ממרבית הנשים הישראליות, בודאי בדורה של לבני. נשים שבמקרה הטוב התעוררו להבין שיש סקסיזם בעולם כשהוא פגע בהן אישית; שלא הצליחו (כלומר לא רצו) להכיר בו עד שעורן הוא זה שנכווה. שכשזה קרה לנשים אחרות הביטו לצד השני, אמרו שזה גשם, והרחיקו את עצמן, כי בטח "היא הזמינה את זה", "הגיע לה", ו"אני לא יודעת את העובדות ולא יכולה לנקוט עמדה". (או: "למה אני צריכה להזדהות אתה רק בגלל שהיא אישה?"). נשות צמרת פרקליטות המדינה הן דוגמא ממחישה טובה; נשים מקצועיות, חכמות וחזקות, שהאסימון (שיש שוביניזם בישראל) נפל להן רק אחרי שראשיהן נערפו, והיה מאוחר מדי. עד אז הן היו "עוורות מגדרית". כמו לבני. כמו רבות וטובות ביננו; רובנו הגדול.
אז מה נאמר – טוב מאוחר מלעולם לא. ואצל לבני זה אולי עוד לא לגמרי מאוחר מדי.אם לא תזכה בראשות הממשלה בסבוב הזה – אולי תצליח יותר בבא. אולי תשכיל לעורר את ציבור הנשים קצת לפני הדקה התשעים, ובכנות קצת יותר משכנעת, ואז תסחוף אותו איתה. אבל בשביל זה צריך לודא שזכרונה לא יבגוד בה מיד לאחר שוך הבחירות. שבשנים הקרובות, בין כשרה ובין כחברת כנסת, היא תזכור שיש שוביניזם בישראל, ושהיא אינה קרבנו היחיד. שיש נשים בישראל, שאינן נהנות משוויון הזדמנויות וזכויות, שרוצות שיתייחסו אליהן ואל הפלייתן וצרכיהן. אפילו אם את אישה. כלומר – אם אכן נפל שם איזה אסימון – הוא צריך לתת את אותותיו בעבודה הפרלמנטרית והציבורית של לבני בשנים הקרובות. אנחנו רוצות לראות אותה משתתפת בהצעות חוק לשינוי עבירות המין בישראל, מצביעה בעד הכרה בהוצאות מטפלת, ופועלת למען שיפור מעמדן ותנאי עבודתן של מורות ושל נשים עובדות בכלל. ואולי אפילו תציע לשאר חברות מפלגתה, שלוקות באותו עוורון מגדרי כמוה, להתעורר גם הן. ואז תהיה לה זכות לדבר אל נשים ולבקש את תמיכתן, ולדבר על שוביניזם בלי שזה ישמע ציני ונצלני. ואם אפילו חלק מזה יקרה – כולנו נרוויח.
ומעניין לעניין באותו עניין. לעומת לבני, שעושה (אולי) את צעדיה הראשונים בהבנת א' ב' במגדר, מחמם את הלב לראות את אסמא אגבארייה, אישה צעירה העומדת בראש מפלגת הפועלים דע"ם. אישה בעלת מודעות חברתית ופמיניסטית, נועזת, אמיצה ומרשימה. עד כה היא לא הצליחה לעבור את אחוז החסימה, אבל זה לא מפריע לה לעבוד במרץ למען חברה צודקת ושוויונית יותר לכל. אז יש גם קרן אור, פתח תקווה לעתיד טוב יותר. ומי שנואשו מן המפלגות האחרות ושוקלות ושוקלים לשים פתק לבן או לא להתקרב לקלפי – אפשר לשקול את דע"ם.
לרשימה נוספת בבלוג זה על מפלגות ישראל ונשותיה ראו תחרות צמודה על התואר המפלגה המובילה בביזוי נשים. להתייחסות מפורטת יותר למרץ "החדשה" ראו "סוף סוף גבר גבר!". לטיעון יפה מדוע בכל זאת לבחור בלבני, למרות הכל, ראו מאמרה בהארץ של מרב מיכאלי