תימן
אני מודה בכאב שלא הצלחתי לקרוא את הסיקור של דו"ח בצלם, המתעד עדויות על התעללויות בעצירים בשדה תימן. העדויות מתארות אלימות שיטתית, הרעבה, איזוק עד היווצרות נמק שמחייב כריתת איברים, הפשטה, מעשי אונס אנאליים, השפלה והנצחתה – זוועות שאי אפשר לעמוד בתיאורן, המבוצעות באנשים כפותים שאינם יכולים להתגונן מפני מעניהם. זוועות שמבוצעות, ככל הנראה, כעניין שבשגרה, במשך חודשים ארוכים במתקן כליאה לא חוקי שמופעל על ידי מדינת ישראל, בידי ישראלים לובשי מדים. זוועות שמבוצעות, על פי הנטען, בדם קר, יום אחרי יום, בחבורה, תוך תיעוד עצמי זחוח. לא הצלחתי לקרוא כי גופי סרב להכיל את תיאורי האכזריות, את הדה-הומניזציה, את ההנאה הסדיסטית האיומה מגרימת סבל לזולת. כי התמלאתי אימה נוכח ההעדר המוחלט של אמפתיה, למול השלילה המוחלטת של ערך האדם.
אבל מה שנורא אולי עוד יותר מההתעללויות עצמן הוא שיש בישראל יותר ויותר אנשים שלא מזדעזעים; ששמחים בברוטליות המחרידה הזו, שנהנים ממנה, שמעודדים אותה, ואפילו שדורשים שתקבל לגיטימציה מלאה. אני כותבת את המילים ומתקשה להאמין שהן יכולות להיות תיאור של המציאות. המון ישראלי פורץ למחנה צבאי ודורש חסינות לאנסים ומתעללים. המון ישראלי פורץ לבית משפט ודורש לגיטימציה לאכזריות שיטתית שמפעילים בעלי כוח ושררה על אנשים הנתונים למרותם. פרשנים יושבים באולפני טלוויזיה ודורשים שאונס של עצירים והתעללות בהם ייעשו באופן שיטתי ומוסדר על ידי מוסדות המדינה.
יאמרו האומרים שאין פלא, הן זהו ההמשך הטבעי להתעללות המתנחלים בחסות כוחות הבטחון בתושבי הגדה המערבית. הרי נציגי העליונות היהודית הגזענית, הפונדמנטליסטית, שולטים בממשלת ישראל. הרי מכונת הרעל של ראש ממשלה אינטרסנט וממשלתו הפושעת מסיתה יומם וליל נגד שלטון החוק, אוטמת בשיטתיות את הלבבות, מקהה את החושים ודוחפת ישראלים להתפלש ביצרים השפלים ביותר. נכון, הכל מוכר, הכל ידוע, הכל צפוי והכרחי, כמילות המשורר. אבל עכשיו זה כאן, בפנינו, ללא כחל ושרק, במלוא כיעורו האימתני. ההסברים לא מועילים ואין לאן לברוח, חייבים להתמודד.
אינני יודעת איך מדברים עם אנשים שכבר חצו את הסף, שהשאירו מאחור את המחויבות הבסיסית ביותר לאנושיות, לאמפתיה ולשלטון החוק, והם מתפלשים ללא סייג בהנאה ברברית של נקמה וגרימת סבל. אני פונה למי שאינם שם, והם בסכנה הגדולה של נירמול הדברים האיומים האלה. להם אני קוראת: המשיכו להזדעזע עד עמקי נשמתכם; אל תברחו אל מפלט הציניות; על תעמדו על דם המעונים, ולא משנה מי הם; אל תוותרו על האנושיות.
ההישג הערכי הגדול ביותר של בעלות הברית אחרי מלחמת העולם השנייה היה ההחלטה להתלכד בהכרה בכבודו הסגולי של האדם, human dignity: הערך המוחלט של האנושי. בעלות הברית ניהלו מלחמה לחיים ולמוות נגד כוחות האופל הנאציים, שניסו לבטל את ההומניזם ולהחזיר את העולם לברבריות שמושתתת אך ורק על כוח הזרוע ועליונותו הבלתי מוגבלת של החזק. בלהט המלחמה, גם בעלות הברית ביצעו מעשים מחרידים (כמו הטלת פצצת האטום על הירושימה ב-6 באוגוסט, 1945), אבל בסופו של דבר בחרו לקדש את ערך האדם. הניצחון על הנאציזם התבטא בסירוב המדינות המנצחות לאמץ את הכוחנות הברברית שלו, ובהחלטה להתחייב לערכים ההומאניים שעליהם התפתחה התרבות המודרנית, ושאותם ניסה הנאציזם למחוק.
כביטוי להכרעה הערכית הזו, העצרת הכללית של האו"ם אימצה ב-1948 את ההכרזה ההיסטורית שכל בני האדם נולדים בעלי ערך שווה, טבוע, מוחלט, שאי אפשר ואסור לשלול אותו. שהערך האנושי הזה, הכבוד הסגולי, מקנה לכל אחת ואחד מאיתנו, תמיד, ללא יוצא מהכלל, זכויות אדם בסיסיות. אלה הזכויות שלא ירצחו אותנו, שלא ירעיבו אותנו, שלא יענו אותנו, שלא יאנסו אותנו; הזכויות לחשוב, להתבטא, לממש את עצמנו כרצוננו ולחיות חיים אנושיים מלאים – כל עוד איננו מונעים זאת מאנשים אחרים. וכדי להבטיח עולם שמקדם חזון נפלא זה, כל המדינות שחתמו על ההכרזה (כולל ישראל) התחייבו שחוקותיהם וחוקיהם יבטיחו את זכויות היסוד האלה, וששלטון החוק שלהן יערוב לכך שהזכויות יובטחו לכולנו באופן שווה.
ישראל התמהמהה עת ארוכה עד שמילאה את התחייבותה והכניסה את חזון האנושיות לספר החוקים שלה. זה קרה לבסוף עם חקיקתו של חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, בשנת 1992. זהו אמנם חוק אנמי, חלקי מדי, ובכל זאת הוא מבטא את האני מאמין ההומניסטי של העידן הפוסט-נאצי: שערך האדם הטבוע בכולנו מקנה לנו זכויות אדם בסיסיות, והמדינה, באמצעות שלטון החוק ורשויותיה מתחייבת להגן על הזכויות הללו ולהבטיחן. וזה כולל את המחויבות לכך שגם מי שהתנהגותו פגעה בצלם האדם – אנחנו, כחברה, לא נאמץ את ערכיו, ונכבד את צלם האדם הטבוע בו, כדי לא לתת לו לנצח ולא להפוך להיות כמוהו.
הימין הקיצוני נאבק כבר שנים בחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, כי הוא שולל עליונות יהודית, גזענות, שוביניזם פטריארכלי. בחסות ההפיכה המשטרית, הטבח הנורא של ה-7 באוקטובר, המלחמה האיומה בעזה ובצפון והנהגה פוליטית אנטי-מוסרית, המאבק בכל מה שחוק היסוד מייצג הרים את ראשו המכוער. הקריאות למסד עינויים ואונס הן הביטוי האולטימטיבי לביטול ההכרה בכבוד האדם וההגנה על זכויותיו.
דרמטי ככל שזה נשמע, צריך להכיר בכך שאנחנו במלחמה על הערכים ההומניים שעליהם מושתתת הציוויליזציה המודרנית; הערכים שקידשו המדינות שהביסו את הנאציזם כדי למנוע הישנות של ליקוי המאורות הנאצי, ולהגן עלינו מפני גלישה לתהום. המחויבות לכבוד האדם וזכויותיו היא ההגנה מפני עולם נאצי המושתת על כוחנות חסרת רסן; על חוק הג'ונגל שלפיו החזק מענה ורומס את החלש ממנו ושואב מכך את ערכו. הניסיון שאנו עדים לו לבטל את כבוד האדם ואת שלטון החוק המבטיח אותו הוא ניסיון לדרדר אותנו לעולם האפל שרשעותו כמעט השמידה את החברה האנושית, ואותנו בפרט.
הטבח הנורא שביצעו מחבלי חמאס בעוטף עזה היה מתקפה טוטאלית על ההומניזם, על ערך האדם, על הציוויליזציה המודרנית. במובן זה, הטבח מהדהד את המתקפה הנאצית על כל אלה לפני כמעט מאה שנה. הניצחון על חמאס, כמו הניצחון על הנאצים, מחייב שלילה מוחלטת של ערכיו האכזריים, הברבריים, ודבקות בערכים ההומניים שהוא מנסה לשלול, שבבסיסם ערך האדם באשר הוא אדם. והבטחת הערכים האלה מחייבת דבקות בשלטון החוק המגן על זכויות אדם. משמעות הדבר היא שזכויות עצירים חייבות להשמר בקפידה ומשפטם חייב להיות משפט צדק.
לא פחות חשוב מכך, משמעות הדבר היא שהמדינה חייבת לעשות הכל, כולל הכל ובכל מחיר, כדי להחזיר את כל בני האדם שנחטפו, ברשלנותה הפושעת, והם שבויים כבר למעלה מ-300 יום בידי מי שאינם מכירים באנושיותם ואינם מכבדים את זכויות היסוד שלהם. זוהי חובה מוסרית עליונה. אין זה מקרי שמי שדורשים לאנוס עצירים הם גם מי שמפקירים את החטופים לזוועות איומות; הם לא מחויבים לכבוד האדם, לא של החטופים ולא של העצירים. מי שנאטמו וליבם גס, לא מזדעזעים לא מסבלם של אלה ולא מסבלם של אלה. כבוד האדם הוא אחד, אוניברסלי, של כולם; מי שבוגד בו – בוגד בחטופים כמו בעצירים. התשובה המוסרית היחידה היא לדבוק במחויבות מלאה בזכויות האדם של כולם: גם של החטופים שלנו, וגם של העצירים שבאחריותינו.