מה אפשר להגיד על התעללות – מינית ואכזרית – של קבוצה של נערים בנערה חסרת ישע? הכל כבר נאמר, והמילים מחווירות. ושוב נפרשים לנגד עיננו כל הרכיבים שהכרנו בכל כך הרבה פרשות מסוג זה: נערים “מבית טוב”, “מלח הארץ”; בחורה “בעייתית” ממשפחה חלשה; “גיבור ראשי” המשתלט על הנערה ו”מעניק” את “חסדיה” המיניים לכל חבריו כדי לבסס את מעמדו בקרבם; כיבוי סיגריות; סחיטה על ידי איומים בחשיפה לתקשורת; עורכי דין חלקלקים המבטיחים שהיא “הסכימה” לכל המעשים המיניים; הורים צדקניים שאינם מקבלים אחריות לאכזריות ילדיהם ומאשימים את הקרבן, את הוריה, את מי שאפשר; מערכת חינוך מתנערת מאחריות, שותקת כדג… הכל כבר ראינו, שמענו, חזינו, וכמו ריטואל – הנה זה מוצג בפנינו שוב. בבחינת “הכל מוכר, הכל ידוע, הכל שנוא והכרחי…”
אז זהו, שלא “הכרחי”.
נקודת האור היא שמאז “פרשת שמרת” למדנו, כציבור, כקהילה, לזהות את הסיפור ואת מרכיביו. שוב איננו אומרים “זה לא יכול להיות; זה מטורף מכדי להיות אמת”. שוב איננו אומרים “היא רצתה”, “זונה”, “משהו לא בסדר איתה”, “צריך לחשוב על העתיד שלהם”. נכון, ישנם הירון לונדונים והבני ציפרים למיניהם, על מקהלת הטוקבקיסטים שלהם, שכן אומרים. אבל מרבית הציבור הישראלי כבר לא שם. רובנו למדנו, הפנמנו ומבינים היום שזוועות כאלה מתרחשות. שקבוצת נערים יכולה לעולל מעשים מחרידים של ביזוי, השפלה, ניצול, שימוש ואובייקטיפיקציה/ חיפצון של אדם אחר, בדרך כלל נערה חלשה מהם. אנחנו מבינים את הקשר בין אונס קבוצתי וחיברות גברי; בין ניצול מיני ודה-הומניזציה של הזולת ובין תחושת הערך העצמי של המתעללים, במיוחד כשהם צעירים. רבים גם למדו לאורך הפרשיות הרבות את הקשר בין כל אלה ובין פורנוגרפיה ופרסומות פוגעניות, ושתיקה. אפילו הקשר בין התעללות ומינית והזניה כבר מוכר לרבים – הן ראינו כולנו מה עלה בגורל קרבן שומרת, ואנו מבינים שגם נשים מוזנות אחרות היו קורבנות של תקיפות מיניות, בעיקר בילדות. יתכן שיש אפילו רבים שרואים היום שאונס, למשל כמו זה שלפנינו, והזניה – אינם שונים זה מזה. כי אכן הזניה היא אינוס מן הסוג הנורא ביותר. וכמובן – רבים למדו שיש לדבר על זה ולודא שילדים לא מקבלים רק את המסרים האכזריים של העולם הצרכני.
את כל זה למדנו, כקהילה, כחברה, בזכות הדיבור. בזכות חשיפת הסיפורים. ככל שלומדים יותר סיפורים מז’אנר מסוים – כך קל יותר לזהות את הסיפור הבא, להבינו, לדעת כיצד לנתחו. ככל שלומדים יותר סיפורים של ניצול מיני – כך מתגברים על האינסטינקט שהיה בעבר מיידי – לפרש ולהבין מתוך סטראוטיפים פטריארכלים, מיזוגיניים. ולכן חשוב כל כך לספר בקול רם, בככר העיר, על יצחק לאור, ועל מוטי אלון, ועל תת-אלוף בחיל האויר שהתבשרנו הבוקר שהטריד במהלך הדרכת-טיס, ועוד ועוד ועוד. ככל שאנו נחשפים לסיפורים הללו מן החיים – כך אנו לומדים, כקבוצה, לזהותם, לעכלם ולנתח אותם ביתר תחכום ועומק.
אבל ללמוד לראות, לשמוע ולהבין זה לא מספיק. זה צעד ראשון, לא אחרון. מאז פרשת שומרת עבר מספיק זמן כדי שהתובנות יבשילו גם למעשים. מעשי הערכות שמטרתם גם להוביל למניעה. כך למשל – בית הספר הנדון סרב לעבור הכשרה של המרכז לטיפול בנפגעות תקיפה מינית כדי להעלות את המודעות לסוגיה ולדעת להתמודד איתה. למה? ולמה אין חובה, מטעם משרד החינוך, לעבוד סדנאות כאלה? הן לא חייבות להנתן דווקא על ידי המרכז לסיוע – משרד החינוך יכול לייצר אותן בעצמו ולשלוט בתכניהן. אבל איך יתכן שמורות ומורים לא עוברים הכשרות לזהות? ובמקביל – איך יתכן שהעובדות הסוציאליות שטיפלו בנערה, והפסיכיאטריות שפגשו אותה, לא ראו, לא שמעו, לא הבחינו? מדוע כל אנשי המקצוע הללו לא עברו את ההכשרות הנדרשות, שהיו מאפשרות לזהות את הבעיה בראשיתה, ולא מקץ שלוש שנים? וכמובן – היכן ההורים? הוריהם של “מלח הארץ” הצעירים התורניים. מתי הם דיברו לאחרונה עם ילדיהם על כבוד האדם?
כל ההישגים שהשגנו כחברה ברמת המודעות שווים כקליפת השום אם הם לא מיתרגמים למעשים: חינוך ומניעה. והדברים נוגעים לכל אחת ואחד מאתנו, כי מחר זה יכול להיות “מלח הארץ” שלנו.
בשולי הדברים אוסיף דברים שכתבתי כאן לפני ימים לא רבים, כי הם קשורים ישר ישיר ומיידי: ההכרח להתנגד להצעת החוק שמקדם דוד רותם, יו”ר ועדת חוקה חוק ומשפט, המכונה “אינוס בידי אישה”.
אפשר היה לצפות שהחברה הישראלית ובית המחוקקים שלה יעשו ככל שניתן כדי לחזק נפגעות תקיפה מינית כמו קרבן האונס הקבוצתי ולסייע להן לפחד פחות. שהרי הפחד הוא אחד הגורמים המונעים מהן לדווח, להתלונן, לבקש עזרה. והנה, בימים אלה ממש, יוזמת ועדת חוקה חוק ומשפט של הכנסת תיקון חוק שיגביר את פחדן של הקורבנות ויקשה עליהן עוד יותר לצאת כנגד תוקפיהן ולדרוש דין צדק. הועדה מכינה ומקדמת ללא לאות הצעת חוק שתאפשר לכל נאשם או נילון בגין אונס להגיש תלונה במשטרה נגד המתלוננת ולטעון שהיא אנסה אותו. כיצד? על פי ההצעה, כל נאשם או נילון בגין אונס יוכל לטעון שהמתלוננת היא זו ש”גרמה” לו לחדור תוך גופה ושהוא חדר לגופה לא כי רצה בכך בהסכמה חופשית – אלא בשל התנהגותה שלה. על פי ההצעה, טענה זו תאפשר לו להגיש במשטרה תלונה על כך שהקרבן היא שאנסה אותו, לא פחות. וכמובן, עורך דינו הזריז יציע לקרבן הצעה שאי אפשר לסרב לה: תמשכי את תלונתך נגד הנאשם – והוא ימשוך את שלו נגדך…
הצעת החוק נותנת לגיטימציה לטענה הצינית, האכזרית, שחשודים ונילונים בגין אונס מרבים להשמיע כנגד קורבנותיהם: “היא זו שגרמה לי לנהוג כפי שנהגתי – על ידי לבושה, התנהגותה, שתייתה ורמזיה”. אם כיום הם מעלים טענות נלוזות אלה בתקשורת – על פי הצעת החוק הם יוכלו להפוך אותן לתלונות במשטרה נגד הקרבנות. אם כיום קשה לקרבנות תקיפה מינית להתגבר על הפחד ולהתלונן על תוקפיהן, הצעת החוק תדאג לכך שיהיה להן קשה שבעתיים. קרבן שתדע כי היא חשופה לתלונה פלילית על כך שהיא זו שאנסה – תעדיף לשתוק.
להצעת החוק הזו אין אח ורע בשיטת המשפט המקובל. לא באנגליה, לא בארצות הברית, לא קנדה ולא באוסטרליה – בשום מקום לא עלה על דעת המחוקקים להפקיר קרבנות אונס לסחיטה משפטית מצד תוקפיהן. חשוב להזכיר עוד כי ההצעה אינה מגינה על גברים מפני חדירה לגופם: הגנה כזו קיימת מזה שנים בחוק העונשין, ואישה המחדירה איבר או חפץ לגופו של גבר בלא הסכמתו – עוברת כבר עכשיו עבירה חמורה.
את פרשת האונס המחרידה כבר אי אפשר לעצור. אבל אפשר לנסות לעצור פגיעה נוספת, מיותרת, בקרבנות תקיפות מיניות.