רבים מקוננים על כך שמאז הפיכתו של יאיר לפיד לשר האוצר – הוא חדל להיות “המאמי הלאומי”, וכסא ציבורי חשוב זה נותר בלתי מאויש. מזל שנמצא להם בין לילה “מאמי לאומי” חדש בדמותו הססגונית של אריאל זילבר. איזה כייף לחבק בחום זמר פופ מזדקן עם ניצוץ בעיניים וגומה בלחיים וזקן לבן של סבא טוב. זה ששר לנו “רוצי שמוליק” לפני ארבעים שנה, ועכשיו, בעונת הנוסטלגיה הלאומית, אפשר פתאום להקיפו באהבה ללא צורך בטראומת המוות והאבל וההספדים. שכייף לחבק אותו כי גזלו ממנו את פרס מפעל חייו, ועכשיו הוא פגוע ונעלב, איש בשנות השבעים. איזו הזדמנות פז לכל מי שחושבים את עצמם ל”שמאל” או ל”נאורים” או ל”יפי נפש” להפגין גדלות נפש, אובייקטיביות, מחויבות נטולת פניות לחופש הביטוי המקודש!

כמה חבל שגם העיסוק הציבורי בסוגיה זו טבול כולו בבלבול והטעיה ודמגוגיה. וזה, כשהסוגיה כל כך פשוטה וברורה – שאפשר היה לחשוב שאי אפשר להכניס בה בלבול. כל כולה עומדת על שתי נקודות פשוטות.

 ראשית, חופש הביטוי הוא ערך הליבה של השקפת העולם הליברלית (לא הדמוקרטית). אבל גם חברה ליברלית לעילא, המקדשת את חופש הביטוי, חייבת להגביל אותו בכל מקום בו הוא גורם נזק של ממש לבני אדם. בספרו הקלאסי, “על החירות”, הספר הפורש את יסודות השקפת העולם הליברלית, ג’ון סטיוארט מיל קובע נחרצות כי “התכלית היחידה שבשבילה מותר להשתמש בכוח הכפייה כלפי חבר אחד בציבור מתורבת, נגד רצונו של אותו איש, היא – למנוע היזק מאחרים”. לשם כך חברה ליבראלית צריכה למתוח קווים אדומים ברורים, שבצידם האחד חופש הביטוי, שעליו יש להגן בכל מחיר, ובצידם השני – מעשים הגורמים נזק מוחשי וממשי לבני אדם, ולכן הם מסוכנים ואסורים, ויש להוקיעם.

 החברה הישראלית אכן מתחה קווים אדומים כאלה, ואסרה, בחקיקה, להסית לגזענות, להסית לפגיעה בקבוצות אוכלוסיה, ולבזות ולהשפיל אנשים ביחס לנטייתם המינית. בישראל, הסתה לגזענות, הסתה לפגיעה ברכושם של אנשים, בגופם ובאיכות חייהם בשל השתייכות קבוצתית, וביזוי והשפלה של הומוסקסואלים, נקבעו כגורמים נזק, ולכן כאסורים ומוקעים. הם אינם נהנים מן ההגנה על חופש הביטוי. מי שמבצע אותם אינו זכאי להגנה על “חירותו” לבצעם, ויש למנוע ממנו את הפעילות שגורמת נזק לזולת. על פי המדווח, אריאל זילבר ביצע פעילות שאינה נופלת בגדר הביטוי הנהנה מהגנת החירות, אלא היא פעילות מזיקה, שמחוץ לקווים האדומים. הוא הסית לגזענות (הלחין את השיר “כהנא צדק”), הסית לפגיעה בקבוצות אוכלוסיה (הביע תמיכה פומבית בפעולות הטרור “תג מחיר”), וביזה והשפיל הומוסקסואלים. פעולות אלו אינן נהנות מהגנת “חופש הביטוי”. יתכן שהיה מקום לבדוק אכיפת החוק לפחות לגבי חלקן.

שנית, חופש הביטוי או הגבלתו הם שאלות של אכיפת חוק ונורמות ציבוריות; הענקת פרס על מפעל חיים היא שאלה ערכית סמלית אחרת לגמרי. גם אם אריאל זילבר לא עבר על החוק באופן המאפשר להעמידו לדין, אין משמעות הדבר שהוא ראוי לפרס ציבורי על “מפעל חייו”. אם “מפעל חייו” כולל הסתה לגזענות, לפגיעה בקבוצות אוכלוסיה ולביזוי והשפלה של אנשים בשל נטייה מינית – הוא אינו ראוי לפרס על “מפעל חייו”. אם הוא מייצג גזענות, הומופוביה ועידוד אלימות קבוצתית – לא ראוי להעניק לו פרס. פרס אמור להכתיר אדם כמודל לחיקוי, ומי שמסית לגזענות, לפגיעה בקבוצות ולהומופוביה אינו צריך להיות מודל לחיקוי, גם אם איננו עובר על החוק.

כל האמור כאן צריך להיות מובן מאליו; א’ ב’ של שכל ישר במדינה ליברלית. כל זה אמור להיות בלתי פוליטי בעליל. לא קשור לשמאל או ימין. כאשר שרים בממשלת ישראל, אנשי ציבור ותרבות מתבלבלים בנקודות כל כך בסיסיות ומטעים את הציבור כולו – יש מקום לדאגה. וכפי שאמר ספי רכלבסקי – אחינועם ניני וגיל דור הצילו את המצב; הם הפרס שלנו.