כבר מראשית דרכה, מדינת ישראל הגבילה את תחולת הדמוקרטיה והזכות לשוויון, וקבעה כי אילו אינן חלות על דיני הנישואין והגירושין החלים על אזרחיה ותושביה. שלא כמו שאר המדינות הדמוקרטיות בעולם, ישראל בחרה שלא לחוקק חוקי נישואין וגירושין, ובמקומם בחרה להכפיף את אזרחיה ותושביה לדינים דתיים עתיקים ואנכרוניסטים, שאינם נחקקים על ידי נבחרי העם אלא חוברו לפני אלפי שנים, והם מפורשים בקנאות על ידי גופים דתיים קיצוניים, שאינם חשים מחוייבים לא לחוקי המדינה, לא לעקרון השוויון ולא לערכי הדמוקרטיה. ההסדר החל בישראל בתחום דיני הנישואין והגירושין הוא שכל אדם מסווג על ידי המדינה כשייך – או לא שייך – ל”עדה דתית” כלשהי, ואם ברצונו להתחתן או להתגרש – עליו לעשות זאת בבתי הדין הדתיים של אותה “עדה דתית”, על פי דיניה הדתיים כפי שהם מפורשים על ידי הדיינים באותם בתי דין. זהו הסדר הפוגע בכל נים מנימי הדמוקרטיה, זכויות האדם והשוויון בפני החוק. אחת התוצאות הבלתי דמוקרטיות שלו היא שישראלים המשוייכים על ידי המדינה ל”עדות דתיות” שונות אינם יכולים להנשא בה זה לזה. תוצאה אחרת הפוגעת קשות בזכויות האדם היא שישראלי או ישראלית שאינם מסווגים על ידי המדינה ל”עדה דתית” מוכרת – אינם יכולים להתחתן במדינתם. תוצאה נוספת היא שבמסגרת כל אחד מבתי הדין הללו מוחלים כללים עתיקים, מפלים, שאינם עולים בקנה אחד עם זכויות האדם בכלל ועם זכות האישה לשוויון אזרחי בפרט. אין בישראל כל דרך אחרת באמצעותה ניתן להתחתן או להתגרש. ההסדר הכופה “עדה דתית” ודינים דתיים מוחל על כולנו.
בתי הדין הרבניים הם בתי הדין הדתיים המוסמכים על פי חוק משנת 1953 לפסוק בכל הקשור בנישואין וגירושין של יהודים בישראל. הם פוסקים על פי דין תורה – כפי שהם מפרשים אותו, כלומר באורח אורתודוכסי שמרני, אנכרוניסטי, קיצוני, וחסר כל התחשבות בערכים הומניים מודרניים. כך, למשל, הם קובעים שאישה שאינה מוכנה לחיות חיי אישות עם הגבר שהיא נשואה לו, גם אם הוא מתעמר בה, ואף אם הוא מכה אותה לעיני בית הדין, היא “אישה מורדת”, אשר חייבת להשאר נשואה לאיש, ומאבדת את זכותה למזונות. הם קובעים שאם גבר משחרר את אישתו בגט כי הוא חושש מתביעת פיצויים – הגט “מעושה” ואינו תקף. הם מסרבים לכפות או לחייב גברים לתת גיטין לנשותיהם גם כשהם מכים אותן, בוגדים בהן, נוטשים אותן ומסרבים להשתתף בפרנסת המשפחה. הם מחייבים נשים לקנות את גיטיהן על ידי תשלומים גבוהים לבעלים סחטניים. הם מאמללים נשים שנים על גבי שנים בהליכים מתמשכים, משפילים וחסרי תוחלת והורסים את חייהן, הכל תוך התנשאות והתבדלות בלתי אנושיים. התנכרותם לציבור החילוני אינה מוסתרת וסלידתם מנשים חילוניות בוטה. פסקי הדין שהם כותבים סתומים, בלתי מנומקים, לא קוהרנטיים, ולוקים בשרירות, בעמימות ובחוסר מחוייבות בולטים לחוק הישראלי ולערכי המדינה. (דוברי בתי הדין משקרים במצח נחושה ומציגים תמונה אחרת לגמרי, אך הדברים מתועדים וניתנים להוכחה ברורה וחד משמעית). וכידוע, משנה לשנה הדיינים הולכים ו”מחרידים”: הם אינם משפטנים, אינם משכילים על פי כל קנה מידה, ונבחרים על פי קירבה לצלחת, בעיקר של ש”ס, ובמיני “דילים” מפוקפקים.
(למאמר מפורט בנושא זה ראו כאן).
אם לא די בכל אלה, הרי שבמשך שנים רבות בתי הדין הרבניים חורגים במודע מסמכותיהם על פי חוק, ופוסקים גם בדברים שאין להם זכות חוקית לפסוק בהם. הם עוסקים בדיני ממונות – אף שסמכותם החוקית מוגבלת אך ורק לדיני נישואין וגירושין, והם פוסקים בעניינים בין בני זוג גם מעבר לענייני הנישואים והגירושין המוגדרים שהחוק מעניק להם סמכות לדון בהם. (למשל, הם פוסקים באכיפת הסכמי גירושין, לאחר שהצדדים סיימו להתגרש; על פי חוק, פסיקה כזו היא בסמכותו הייחודית של בית הדין למשפחה). מדי פעם כשאישה עותרת נגדם לבג”צ, זה שב ופוסל את החלטותיהם, ומזכיר להם כי בהיותם ערכאה של מדינת ישראל, השואבת את כוחה מן החוק הישראלי (שלא לומר – את משכורותיה מן האוצר הישראלי), אסור להם לעבור על החוק וליטול לעצמם זכויות שיפוט שהחוק לא העניק להם.
הדבר הנכון היחיד לעשות במדינה דמוקרטית וליברלית שואפת חופש ושוויון הוא לבטל את בתי הדין הדתיים ולחוקק חוקי נישואין וגירושין דמוקרטיים שיידונו בבתי הדין למשפחה. כל פתרון אחר הוא כפיה דתית הפוגעת בזכויות אדם בסיסיות.
והנה, במקום לצעוד קדימה, ולבטל את המוסדות המבישים הפוגעים באושיות קיומה הדמוקרטי של המדינה, באה ממשלת ישראל, ומציעה להרחיב עוד יותר את סמכויותיהם של בתי הדין הרבניים מעבר לאלה שיש בידיהם כיום. הצעה מבחילה ומזעזעת, אם להשתמש בלשונם הציורית של חברי כנסת חרדים בהקשר אחר לגמרי. הצעה מבישה במיוחד, בהתחשב בעובדה שמפלגות קדימה והעבודה, המתיימרות להיות ליברליות ודמוקרטיות, הן שעומדות להמיט על ראשנו את האסון הזה. מפלגות המתהדרות במילים נשגבות על ערכים ועקרונות, שעה שהן כובלות אותנו להסדר אנטי חוקי, המעמיק את הפגיעה בזכויות האדם הבסיסיות. מתנה לכבוד יום הולדתה הששים של המדינה. בציניות חסרת בושה של סוחרי סוסים המוכרים אותנו בנזיד עדשים בלא לעפעף. ובוז’י הרצוג, הליברל הנאור, אביר זכויות ההומוסקסואלים והלסביות, מנצח על הבושה. שלא לומר אהוד ברק, ציפי לבני, ושאר יפי הנפש.
במה אמורים הדברים? הצעת החוק החדשה (שנוזמה במקורה על ידי שר המשפטים פרידמן), שאושרה בישיבת הממשלה כמעט פה אחד, נועדה לתת פרס לבתי הדין הרבניים על כך שעברו על החוק ונטלו לעצמם סמכויות שאין להם – ולהעניק להם באופן חוקי וחגיגי את הזכויות שנטלו לעצמם עד כה בניגוד ללשון החוק המסמיך אותם ופסיקת בג”צ. כמו כל מפרי החוק שיכולים לסחוט את הקואליציה. ההצעה נועדה להרחיב את סמכויותיהם בשני כוונים: ראשית, מעתה הם יוכלו לפסוק גם בעניינים אזרחיים שאינם נישואין וגירושין; שנית, הם יוכלו להמשיך לפסוק בענייניהם של בני זוג גם לאחר שקשר הנישואין הותר, והליכי הגירושין נסתיימו.
לנקודה הראשונה. עד היום נקרא החוק המעניק סמכות לבתי הדין הרבניים “חוק בתי דין רבניים (נישואין וגירושין)”. הצעת החוק מבקשת למחוק את המילים “(נישואין וגירושין)” ולהעניק לבתי הדין הרבניים סמכויות רחבות הרבה יותר, בכל נושא אזרחי שצדדים לסכסוך יכולים להסכים לגביו. סמכותם של בתי הדין תתקיים רק במקרים שכל הצדדים הנוגעים בדבר הסכימו לשיפוט הרבני, וכשלפחות אחד הצדדים הוא יהודי. לכאורה – מה הפסול שאם כל הצדדים מסכימים, יוכלו להתדיין בפני בית דין רבני במקום בית משפט אזרחי? הפסול הוא שבתי הדין הרבניים אינם פוסקים על פי חוק המדינה. החוק יאפשר לאנשים לקבל עליהם, באופן מחייב, שמוסד של המדינה ידון בעניינם אל פי חוק זר.
כפי שבג”צ שב והסביר לאורך השנים: אזרחים ישראלים שרוצים להתדיין על פי דין תורה – יכולים גם היום לבוא בפני גופים תורניים פרטיים ולמנותם לבוררים. אך לא יעלה על הדעת שאזרחי המדינה יפנו לגוף של המדינה, הפועל מכוח חוק המדינה ובמימון המדינה, ויסכימו לקבל עליהם באופן מחייב הליך משפטי המפעיל חוק שאינו חוק המדינה. ולא רק שאינו חוק המדינה – אלא שאינו מכבד את ערכי היסוד הבסיסיים ביותר של המדינה; שדייניו אינם יודעים את חוקי המדינה ואת ערכיהם; שאינם משפטנים ואינם בעלי השכלה כלשהי; שאינם כותבים החלטות מנומקות ואינם מחוייבים לתקדימים כלשהם. ומובן שאנשים רבים שיפותו להסכים לדין תורה לא ידעו למה הם מכפיפים את עצמם, וכשיגלו – יהיה זה מאוחר מדי.
מדינה המממנת מכיסה ומאפשרת בחוקיה שגוף מטעמה יחיל דין זר, עתיק, אנכרוניסטי, שלא ניתן לבקרו או לשנותו והוא מפורש באופן קיצוני ושרירותי – לא רק שאינה מכבדת את עצמה ואת שלטון החוק שלה, אלא היא מאבדת את עצמה לדעת.
לנקודה השניה. עד היום, כאשר זוג סיים להתגרש, פוקעת סמכותו של בית הדין הרבני, ובני הזוג הגרושים – במיוחד האישה – נפטרים מעונשם של אלה. גם אם במהלך הגירושים הצליח הגבר לסחוט מן האישה התחייבות לשוב ולהשפט בפני בית הדין הרבני בכל הקשור בהסכם הגירושין – ההתחייבות לא תופסת, והאישה יכולה לפנות לבית הדין למשפחה, שאינו מפלה אותה לרעה, מכיר בשוויונה האזרחי, ומתייחס אליה כאל אדם שווה זכויות בפני החוק. כך שב ופסק בג”צ במספר מקרים מסוג זה שבאו בפניו. על פי הצעת החוק החדשה שאושרה על ידי הממשלה, אם במהלך הליך הגירושין גבר מצליח לסחוט את אשתו להסכים לכך שהמשך הטיפול בהסכם הגירושין שלהם יהיה בפני בית הדין הרבני גם לאחר מתן הגט – התחייבותה תהיה תקפה, והיא לא תוכל להעדיף את בית המשפט למשפחה. נכון, אמנם, שבהתערבות ארגון “עיקר” הוכנס סייג, שעל האישה להכנס להתחייבות מרצון חופשי ובמודעות; ואולם המציאות מלמדת, כידוע, שכיוון שבבית הדין הרבני כל הקלפים הם בידיו של הגבר – אין לאישה ברירה, אם חפצת גט היא, אלא להסכים לכל דרישותיו “מרצון חופשי ובמודע”. נכון אמנם כי היא תוכל אחר כך לטעון כי הסכמתה לא היתה חופשית והיא נכפתה להעמיד פני מסכימה, אך הקושי להוכיח זאת יהיה גדול הרבה יותר מאשר כיום, כאשר התחייבות כפויה כזו פשוט אינה חוקית ולא תקפה. (התקשורת מפרסמת, בטעות, כאילו כיום יכול בית הדין הרבני להמשיך לפסוק בסכסוכים בין בני זוג שהתגרשו גם ללא הסכמתם. דבר זה אינו נכון, למעט מקרים מסויימים).
הצעת החוק שאישרה הממשלה להרחבת סמכויות בתי הדין הרבניים לא רק שאינה מצעידה אותנו קדימה בכוון הנכון – היא מצעידה אותנו אחורה אל המחשכים. היא פוגעת ברגל גסה בנשמת אפה של הדמוקרטיה הישראלית ומבזה כל אזרח ואזרחית. על הציבור כולו להתקומם כאיש אחד כנגד הפגיעה בזכויות האדם, למנוע את הנבלה, ולהעניש בכל דרך את חברי וחברות הכנסת והממשלה שמוכנים למכור אותנו לדראון עולם עבור השרדות פוליטית עלובה.
תוספת משמחת (יחסית): דעת קהל ציבורית כן משנה! בעקבות הביקורת הנוקבת שהוטחה בו חזר בו השר הרצוג מתמיכתו בהצעת החוק הממשלתית. אזרחיות ואזרחים שכתבו לו, ביקרות את עמדתו והבהירו לו שלא יקבלו ולא יסלחו – הצליחו, בשלב זה, לדחות את רוע הגזירה, שכן הממשלה זקוקה למפלגת העבודה. כך צריכה דמוקרטיה לעבוד, ועלינו להשאר על המשמר ולא להרפות.