לאחר שתיקה ממושכת יצאה היום האוניברסיטה העברית בהודעה, המכילה, בין השאר דברים אלה:
 
האוניברסיטה מצהירה שהיא “מתייחסת בחומרה לכל מקרה של הטרדה מינית בין כתליה. מורי האוניברסיטה ומורותיה מופקדים על הנחלת תורה ודעת. תלמידיהם ותלמידותיהם נותנים בהם אמון, והאוניברסיטה לא תסבול מעילה באמון זה ולא תתייחס אליו בסלחנות. …
 
בכוונה להבהיר את המעשים האסורים הנכללים בהגדרה של ההטרדה ולחדד את משמעותה, החליטה הנהלת האוניברסיטה להרחיב ולפרט את ההגדרות ולהבהיר בצורה ברורה וחד-משמעית את המותר והאסור ביחסי מורים ותלמידים. כללים והבהרות אלה יעוגנו בתקנון האקדמי. כמו כן תדאג האוניברסיטה להפיץ את התקנון המעודכן, ולהביאו לידיעת הקהילה האוניברסיטאות כולה. …
 
הנהלת האוניברסיטה חוזרת וקוראת לכל מי שנפגע/ת או שבידיהם מידע רלוונטי, לפנות מיד לנציבת התלונות לענייני הטרדה מינית, כדי שתוכל לפעול. רק כך נוכל לקדם את העניין המשותף לכולנו ולבער מקרבנו את התופעה המכוערת והרעה הזו. האוניברסיטה מתחייבת להעניק לכל המתלוננות/ים ומוסרי המידע את מלוא ההגנה, התמיכה והגיבוי הדרושים, וכי כל תלונה תזכה לטיפול מהיר ודיסקרטי”.
חתומים פרופ’ מנחם מגידור הנשיא היוצא פרופ’ חיים רבינוביץ, הרקטור היוצא.
 
החידושים המשמחים הם אלה:
האוניברסיטה העברית מכירה בדעת הקהל ומגיבה אליה;
האוניברסיטה מכריזה שהיא “לא תסבול מעילה באמון [מסוג של פגיעה בסטודנטים וסטודנטיות] ולא תתייחס אליה בסלחנות”;
האוניברסיטה מתחייבת להבהיר באופן מחייב “את המותר והאסור ביחסי מורים ותלמידים”;
האוניברסיטה מתחייבת להעניק לכל המתלוננים והעדים את מלוא ההגנה, התמיכה והגיבוי, פלוס טיפול מהיר ודיסקרטי.
 
הכרזה זו היא מבורכת ביותר. כל הנקודות בעלות חשיבות אדירה, החידוש מרענן, ובהחלט הגיע הזמן.
הבעיה היא שבשלב זה אלה מילים בלבד, שאין להן קשר למציאות. כך למשל, ביום ששי התבשרנו על ידי עיתון הארץ שהועדה לקידום מעמד האישה באוניברסיטה העברית, שהיתה אמורה לנסח את הכללים אליהם מתייחסת הודעת הנהלת האוניברסיטה, התפטרה באופן קולקטיבי. לא ברור, לכן, מי ינסח את הכללים שההנהלה התחייבה לפרסם. מעבר לכך, יו”ר הועדה המתפטרת, מי שהיתה עד עתה יועצת נשיא האוניברסיטה לענייני מגדר, פרופ’ רחל אליאור, הבהירה, בצעד יוצא דופן, מדוע בחרה להתפטר. דבריה מלמדים שההודעה האופטימית של האוניברסיטה היא בשלב זה עלה תאנה בלבד. היא צוטטה אומרת דברים חמורים אלה:
 
“אני התפטרתי אך ורק בגלל התחושה שאין שום דרך לשנות את המצב המפלה באוניברסיטה”, אמרה אתמול אליאור. “אני לא מרגישה שיש מישהו בהנהלת האוניברסיטה שמבין את חומרת המצב”.

“אם בכל שנה כ-50% ממסיימי התואר השלישי הן נשים”, הוסיפה אליאור, “לא ייתכן שהיחס במינויים האחרונים בסגל הבכיר הוא 55 גברים ו-11 נשים, ובין הפרופסורים מן המניין באוניברסיטה רק כ-11% הם נשים וכל היתר, 89%, גברים”. אליאור הוסיפה כי איננה בקיאה בפרשת החוג לסוציולוגיה, בעיקר כיוון ששהתה בחו”ל בתקופה האחרונה. כששמעה את העדכונים, לא נשמעה מופתעת. “אני ממליצה בחום לנשיא לפתוח בהכנות לכתיבת תקנון שיגדיר באופן ברור מה אסור ומה מותר באוניברסיטה בין מרצים לסטודנטיות”, אמרה.
 
על רקע קשה זה, ברור שהאוניברסיטה צריכה להפגין הרבה מאוד מחוייבות ממשית כדי שאפשר יהיה להתייחס ברצינות להכרזה המשמחת.  ואך אם מביטים באוניברסיטה, במעשים, לא במילים, קשה מאוד למצוא עדויות למחויבות כזו. כך למשל: ההחלטה המדהימה למנות דווקא את נחמן בן יהודה לועדת החיפוש לנשיא חדש.

 נחמן בן יהודה הוא אחד המרצים בחוג לסוציולוגיה שעליו נטען על ידי רבות ורבים, במשך שנים ארוכות, שפניותיו המיניות הבוטות מאוד לסטודנטיות ומרצות עולות, לכאורה, לכדי הטרדה מינית. בכתבתה של שרי מקובר במעריב הובאו על ידי סטודנטיות מספר דוגמאות לסגנון התבטאותו, לכאורה, של בן יהודה:
 
“אם באופן תיאורטי הייתי מציע לך מליון דולר, היית מסכימה להשתגל איתי?” [וההמשך שלא מוזכר בכתבה הוא “אז מה ההבדל בינך ובין זונה? רק המחיר”]. הוא יכול לגשת למישהי ולומר לה: “ממה את כל כך מרוצה, עוד מעט את מטפטפת”, או, וזה משפט שחביב עליו במיוחד: “אין לך בעיה לתת למישהו להעביר את כרטיס האשראי בחריץ שלך” “. 
 
כפי שהבהרתי בפוסט קודם, בן יהודה לא חושב להכחיש או להתנצל. ההיפך, בתגובתו הוא מבהיר בגאווה: “כן, אני אוהב מאוד לצחוק ולהצחיק. אני חובב בדיחות ידוע – גם אם חלקן בעלות גוון כחלחל”. זאת ועוד: נחמן בן יהודה הוא האיש שמכתב התלונה האנונימי של סטודנטיות מן החוג לסוציולוגיה האשים שבכהונתו כדיקן, קבר תלונות על אייל בן ארי. בשיחות אישיות, שמעתי נשים מאשרות דברים אלה נחרצות (אם כי אני, כמובן, איני מתיימרת לערוב לאמיתות הדברים, שכן שמעתי אותם מיד שניה ואין בידי שום הוכחות לאמיתותם). גם כיום, נטען על ידי אנשים בחוג לסוציולוגיה שנחמן בן יהודה תומך באופן נחרץ ובוטה באייל בן ארי וניסה כמיטב יכולתו לבלום את הפרסומים ואת ראש החוג החדש המנסה לנקות את האורווה. אלה, כך מספרים לי, השמועות המתרוצצות ללא הרף במסדרונות, ו”כולם יודעים”.
 
בהנתן כל זאת, קשה להבין מדוע בחרה האוניברסיטה העברית בימים אלה ממש דווקא בנחמן בן יהודה כנציג הפקולטה למדעי החברה בועדת החיפוש לנשיא חדש לאוניברסיטה, ואיך, בדיוק, זה מתיישב עם ההכרזה התקיפה שהוציאו הנשיא והרקטור… איך אמורות סטודנטיות להאמין לנשיא ולרקטור בדבר רצינותם ומחויבותם – כשבאותה נשימה הם ממנים לתפקיד אוניברסיטאי סופר משמעותי את חברם הטוב, ש”כולם יודעים” שאינו בדיוק חסיד גדול של הגנה על זכויות סטודנטיות מפני פגיעות מיניות…  למה דווקא הוא נבחר לתפקיד כל כך ייצוגי, סמלי – ורב עצמה וכוח להשפיע על עתיד האוניברסיטה? האם על ידי בחירתו לועדת החיפוש מתכוונת האוניברסיטה לאותת שפניה לעתיד חדש בתחום יחסם של מרצים לסטודנטיות, או שמא המסר הוא בדיוק הפוך: שמה שהיה הוא שיהיה, שהאוניברסיטה ממשיכה להתעלם בנחישות מרגשותיהן של סטודנטיות כלפי בן יהודה(רגשות שהובאו, אגב, לא רק לעיתון, אלא לאינספור אנשים באוניברסיטה שכיהנו בתפקידים רשמיים בה במשך שנים)?  אפשר היה להאמין הרבה יותר להכרזתה של האוניברסיטה לו גובתה, למשל, במינוי לועדת החיפוש של מישהו כמו ראש החוג החדש לסוציולוגיה, שהכריז קבל עם שהוא מחוייב להלחם באמת בתופעת ניצול המרות. או של ראש החוג למדע המדינה, שהביע מחוייבות דומה. למה לא ראשי החוגים הללו? מה זה משדר? שאולי ההכרזה המרשימה של הנשיא והרקטור היא מס שפתיים בלבד, כי באמת הגיעו מים עד נפש מבחינה תקשורתית וציבורית, אפילו בשביל האוניברסיטה העברית? האם, אולי, בגלל שבעוד חודשיים תצא האוניברסיטה – ביחד עם אחיותיה, למאבק על דעת הקהל כדי לקבל כספים מכספי המדינה ולהבטיח את הניהול העצמי? (אותו ניהול אצמי, אגב,שמאפשר לאוניברסיטה למנות עכשיו את נחמן בן יהודה לועדת החיפוש בלי למצמץ).
 
ואם מדברים על מחוייבות, אז הנה עוד מספר טיפים ראשוניים. על פי החוק והתקנות למניעת הטרדה מינית, האוניברסיטה העברית היא מעביד גדול דיו שמתחייב שימנה מספר ממונות על החוק: אחת בכל קמפוס (גבעת רם, הר הצופים, עין כרם – רק בירושלים). מינוי של ממונה יחידה, אשר יושבת בעין כרם, ואף סטודנטית בהר הצופים (שם, למשל, ממוקם החוג לסוציולוגיה) אינה יודעת על קיומה, לא בדיוק עושה רושם של מחוייבות אמיתית, מעבר למילים היפות. שלא לומר, שבעין כרם אולי יש מודעות המיידעות את הציבור האוניברסיטאי מי הממונה ואיך להגיע אליה, אבל בהר הצופים,שגם בו יש כמה סטודנטיות, לא שמעו על כאלה מודעות… כמו כן, על פי החוק והתקנות מתחייב שלפחות ממונים (כמו ראשי חוגים, דיקנים), אך רצוי כלל העובדים (קרי- מרצים ומרצות, סטודנטים וסטודנטיות, ועובדי ועובדות מנהלה), יעברו השתלמויות בחוק, יידעו מה הוא אומר, מה חל עליהם מה חובותיהם. עד היום- הדבר לא נעשה. השתלמויות הן וולונטריות, ואין שום דרישה מוסדית מחייבת שלפחות בעלי תפקידים ישתתפו בהן. כך שלשם הפגנת מחוייבות אמיתית כלשהי, ולו מינימלית – יש עוד כמה צעדים לצעוד בכוון הנכון…

ומילה נוספת. נוגה צימרינג, המטפלת בהטרדה המינית באוניברסיטה מזה שנים, הוכיחה שוב ושוב חוסר הבנה עמוק של החוק, וחוסר רצון לפעול על פיו. פעם אחר פעם היא הטעתה סטודנטיות שפנו אליה, נתנה להן תשובות משפטיות לא נכונות, סרבה לפתוח בהליכי משמעת מקום שהיה צורך לפתוח בהם, ולא העניקה להן שום תמיכה, גיבוי או ייעוץ שהיתה חייבת להעניק. נוגה צימרינג היא האדמיניסטרטורית המטפלת בנושא. לכאורה יש תמיד איזו פרופסור שאחראית באופן רשמי, אבל היא לא בהכרח מכירה את המקרים מקרוב, כי צימרינג היא המסננת בשטח (במיוחד כשהפרופסורית יושבת בעין כרם, והמתלוננות הן מקמפוסים אחרים). כדי להוכיח רצון טוב לטפל בהטרדות המיניות כמו שצריך – הגיע הזמן להחליף את צימרינג במישהי שתגלה קצת יותר עניין לעמוד בדרישות החוק… כל עוד סטודנטיות ממשיכות לשמוע מפה לאוזן על הטיפול שזכו לו מידי צימרינג – למה שהן יפנו לאוניברסיטה? (דברים דומים לאלה אמרתי בכנס על הטרדה מינית שנערך לפני שנה וחצי בחוג לסוציולוגיה, בנוכחותה של צימרינג. מובן שלא נעשה דבר. ראש הפנל בו דיברתי היה אייל בן ארי, שאז לא ידעתי לגביו את מה שאני יודעת היום, ומי שהזמין אותי להשתתף היה זלי גורביץ, שגם לגביו לא ידעתי אז מה שאני יודעת היום. בכל אופן – דברי בודאי לא הועברו הלאה, ולא נעשה דבר).
 
אך לסיכום, כדאי להזכיר שכל האמור כאן נכון באותה מידה גם לשאר האוניברסיטאות בארץ. על פי עדויות של סטודנטיות אמיצות, שבשנים האחרונות מרימות קול ומתארגנות, המצב באוניברסיטאות תל אביב, בר אילן, בן גוריון אינו טוב יותר. לגבי הטכניון “מספרים” על מקרה של הטרדה מינית והתנכלות, שאם אכן התרחש, הוא חמור ביותר, ומסטודנטיות בויצמן שמעתי שהפלייתן היא כה חמורה שהטרדה מינית היא הכסף הקטן ביותר עבורן…
אז טוב לדעת ששרת החינוך התעוררה, בזכות דרישת ארגוני הנשים וח”הכ זהבה גלאון לחשוב על הנושא; יש לה הרבה מה לעשות בו, וכמרצה לשעבר – ברי שהיא מבינה את המטריה היטב…

,שאר הפוסטים בנושא זה ובהם הפוסט על מסע ההשתקה וההפחדה של ד”ר גדעון ארן.