לאחרונה מרבה התקשורת הישראלית לדווח על אודות תקיפות מיניות: הטרדות, אונס, אלימות ואף רצח. התקיפות המיניות בצה”ל זכו לתשומת לב רבה במיוחד. הדיווח התקשורתי מפורט ומעמיק, והתהודה הציבורית שהוא מעורר – משמעותית. עד כאן – הכל חיובי: תפקיד התקשורת הוא לדווח על אודות תופעות קשות, ותפקיד הציבור – לתת עליהן את הדעת. ואולם בקרב מאזיני רדיו וצופי טלויזיה מתעוררת לעיתים תחושה לא נוחה כאילו הם מוזמנים להשתתף במציצנות “צהובה” ולהינות מפרטי הפגיעות המיניות בנשים. מאזינים כאלה נבוכים, שכן אין הם מוצאים פסול בדיווחי התקשורת, ועם זאת לא מרפה מהם התחושה שמשהו בהצגת הדברים “אינו כשר”.

מה ש”איננו כשר” אינו הדיווח התקשורתי. מקור הבעיה הוא בתרבות הפורנוגרפית שהשתלטה על כל מגזרי התקשורת. פרסומות וסרטים הגודשים את התקשורת ומציפים את חיינו מכילים דימויים מפורשים יותר או פחות של אלימות מינית נגד נשים, וכורכים אותם עם ארוטיקה, משיכה, “סקסיות” וצרכנות. יום יום אנו חשופות וחשופים לאינספור דוגמניות מעורטלות שמבטן ריק ומזמין צריכה מינית של גופיהן, והן משמשות כטרף לדוגמנים חתומי מבע “גברי” בועל. בשטיפת מוח בלתי פוסקת, דימויים של “לקיחת” נשים ושימוש מיני בהן מקושרים עבורנו עם הנאה, משיכה, התרגשות. אין זה פלא, לכן, שגם דיווח ענייני על פגיעה מינית קשה מעורר אותן תחושות מציצניות שהפרסומת הפורנוגרפית מתכנתת אותנו לחוש.

האשם איננו בדיווח התקשורתי. האשם הוא ב”קידמה” הליבראלית המדומה, המעודדת החפצת נשים כאמצעי מכירה לגיטימי. מזה מספר עשורים טוענות פמיניסטיות ברחבי העולם ששטיפת המוח התקשורתית הפורנוגרפית מקהה את חושינו ביחס לפגיעות בנשים והופכת את כולנו, באל כורחנו, למציצנים החשים התעוררות מינית נוכח אלימות מינית. כל מי שחשה וחש משהו מן הריגוש הזה בתגובה לדיווחים התקשורתיים התכופים בעת האחרונה על אודות הפגיעות בנשים מבינה ומבין טוב יותר על מה מדובר. והמסקנה? דימויים פורנוגרפיים אינם כורח המציאות. הם אינם מסמנים “קידמה”, “פתיחות” או “חופש ביטוי”. הם מוזילים פגיעות בנשים, והופכים את כולנו לשותפים.