חשיפה אישית ברשת של אירוע תקיפה מינית שבוצע, לטענת הקרבן, לפני שנים רבות, מסעירה שוב את העולם הוירטואלי בישראל. חיכיתי מספר ימים בתקווה ששמו של התוקף יועלה, ואוכל להתייחס אליו מפורשות, כפי שבעיני הוגן ונכון – למרות ההסתכנות בתביעת דיבה. מכיוון שהדבר לא קרה – אתייחס לדברים באופן כללי, ללא איזכור השם.
 
המהפכה הפמיניסטית בתפיסת האונס (בעיקר בזירה המשפטית)
אחד ההישגים המרשימים של התנועה הפמיניסטית הוא המהפכה בדיני האונס. מאז שנות השבעים של המאה העשרים, בארצות הברית, אנגליה, קנדה ואוסטרליה, וגם בישראל, חלו שינויים מרחיקי לכת בהתייחסות  המשפטית לאונס, לנאנסת ולאנס.
במשפט המקובל שנהג בארצות אלה במשך מאות שנים, כל מתלוננת על אונס היתה בבחינת חשודה בשקר ובתפילת עלילות שווא, והמושבעים נקראו במפורש להתייחס אליה בחשדנות רבה. מתלוננת על אונס נחשדה בגלוי ובמוצהר כי השתתפה מרצונה במעשה המיני שהתרחש, וכי שכשנתפסה (למשל – משום שהרתה מחוץ לנישואין) החליטה להטיל את האחריות על הגבר ולהתנער מחלקה באשם. כדי להוכיח שהיא באמת לא היתה מעוניינת בהתרחשות המינית ולא אחראית לה, נדרש ממנה לשכנע כי היא התנגדה כל עוד נשמתה בה, ונאבקה בגבר ככל יכולתה.
מאז שנות השבעים הצליחה התנועה הפמיניסטית להוקיע גישה משפטית מסורתית זו כ”האשמת הקרבן”, ולהביא להגדרה מחודשת ושונה של עבירת האונס. חלק משיטות המשפט בארצות הברית ובשאר ארצות המשפט המקובל הגדירו אונס כסוג של אלימות. כמו לגבי שאר עבירות האלימות, הן הפסיקו לדרוש הוכחה להתנגדותה של המתלוננת ומאבקה באנס, והסתפקו בדרישה להוכיח שהנאשם אכן הפעיל אלימות מינית. חלק אחר של שיטות המשפט הגדירו אונס כהתנהגות מינית שנעשית ללא הסכמת האישה, והעמידו את העבירה הפלילית על העדר ההסכמה. הן הפסיקו לדרוש הוכחה למאבק אקטיבי של המתלוננת על אונס, ודורשות, במקום, הוכחה שהמעשה המיני בוצע בה ללא הסכמתה. אנגליה וישראל בחרו בדרך זו. 
מהפכת האונס רחוקה מלהיות מלאה או מושלמת; עם זאת, היא בהחלט מהפכה ששינתה סדרי עולם. ואולם המהפכה המשפטית לא חוללה די הצורך את המהפכה החברתית הנחוצה, ולא הצליחה לעקור משורש חלק מן ההתייחסויות המזיקות לנאנסות. הבושה היא אחת הנקודות המרכזיות הללו.
 
הבושה וחשיבות עקירתה משורש (בזירה החברתית)
עם כל ההתקדמות שחלה בארבעים השנים האחרונות, מרבית הנאנסות ממשיכות לשתוק ולסבול מטראומות קשות והרסניות. הבושה המצמיתה משחקת תפקיד מרכזי בהשתקתן ובדיכויין. היא רכיב מרכזי ב”קשר השתיקה” המפורסם, שזכה לטיפול פמיניסטי מקיף.
הבושה היא שריד של גישה ארכאית לאונס. בעולם מסורתי של הדרת-כבוד (honor) הבושה היא בושתה של האישה כאובייקט ש”חולל”, ש”טומא” על ידי ה”כיבוש” המיני, שאיבד את “טהרתו” ואת ערכו. הבושה שייכת לעולם בו הדרת-כבודה של משפחת האישה קשורה ב”טהרתה” המינית, ב”צניעותה” ו”אי-מושגותה”. זהו עולם בו “שימוש” מיני באישה הוא דרך לפגוע בהדרת-הכבוד המשפחתית ולהעטות על המשפחה בושה, קלון (“על המשפחה” משמעו על האב, אחיו ובניו). בעולם זה, אם כן, אונס אישה הוא אמצעי לביזוי והשפלה של משפחתה, ומכאן בושתה. אישה ש”נתנה” שיאנסו אותה – איפשרה להמיט על משפחתה קלון נורא, ולכן היא עוטה בושה – ואשמה. לכן עליה לנצור את סודה בלבה ולעשות הכל כדי שהדבר לא יוודע לאיש. זוהי השקפת עולם עתיקה, המלווה את החברה האנושית אלפי שנים. נזקיה כבדים, אך הקושי להשתחרר ממנה – גדול. המודעות אליה אינה מספיקה, ולכן ההתמודדות עמה אינה הולמת.
צעד ענק במהפכה ביחס לאונס יתרחש כאשר נצליח לעקור משורש את הבושה. כשנכיר באישה שנפגעה מינית כקרבן של התנהגות עבריינית, ולא כלי שאיבד את “תומתו”, “טהרתו”, “ערכו”.   
נשים אשר שוברות את קשר הבושה עושות צעד אמיץ וחשוב מאין כמותו לקראת שינוי חברתי מהפכני. הן מכריזות על עצמן כסובייקטים אנושיים בעלי כבוד סגולי (dignity), ולא עוד אובייקטים שניתן להשתמש בהם כדי להעטות בושה על אבות ואחים. זוהי מלחמת שחרור בעלת השלכות חברתיות מרחיקות לכת. שבירת קשר הבושה כרוכה במהפכה אישית אדירה וגבורה חברתית. היא גובה מחירים כבדים מן האישה וסביבתה הקרובה. אך היא משנה סדרי עולם. רק אם נצליח כולנו להפסיק להתבייש ולהפסיק לייחס בושה לנאנסות נוכל, כחברה, להלחם באמת, באפקטיביות בנגע האונס. נוכל להתמקד בעבריינים ולא בקרבנותיהם. נפסיק לטשטש את פניהן, להטיל צווי איפול על שמותיהן ולכסות את ראשיהן בסוודרים; נפנה את הזרקורים אל פניהם של הנאשמים ונעסוק בהם. הדרך עודנה ארוכה, אך הנשים המכריזות שאינן מתביישות מקדמות אותנו אל המטרה. הן לוחמות חברתיות אמיצות וראויות לכל הערכה. אשכר, שהחליטה להחשף כנפגעת תקיפה מינית, היא אחת מהן.
 
הצד השני של המטבע
אישה השוברת את קשר הבושה ונחשפת כקרבן אונס עושה מעשה אמיץ. ביחד עם הבושה המחניקה, היא מסירה מעצמה את הגנת האנונימיות, ומתייצבת בעיניים גלויות אל מול החברה. היא לוקחת את גורלה בידיה ועושה צעד חשוב של הגדרה עצמית. אם היא אינה נוקבת בשמו של האנס ואינה מפרסמת פרטים שיש בהם כדי לזהותו – אין אלא להעריך את תרומתה למהפכה החברתית המיוחלת. אך מה אם היא כן נוקבת בשם או חושפת פרטים מזהים? מה על הגבר שהיא טוענת שהיא מפנה אליו אצבע מאשימה וטוענת שאנס אותה? האם יש לה
חובה מוסרית כלשהי כלפיו? וכיצד על החברה להגיב? רבים מתלבטים בשאלות אלה וחשים אי נוחות רבה.
מערכת המשפט מעמידה לרשות הנאנסת את ההליך הפלילי: היא רשאית להגיש תלונה במשטרה ולדרוש שייפתח הליך פלילי, שבסופו יוכרע אם היא הצליחה להוכיח מעל לכל ספק סביר את אשמת הנאשם. אך לא כל נאנסת רוצה או יכולה להשתמש בכלי זה. יש מי שההתיישנות מונעת זאת מהן, ויש מי שאינן מוכנות לעבור את דרך הייסורים הכרוכה בחקירה משטרתית והליך משפטי פלילי. האם עליהן לשתוק? האם עליהן לקבל עליהן את צו הבושה?
לא. נאנסת יכולה וזכאית להכריז קבל עם מי האיש שאנס אותה גם בלי לפנות להליך הפלילי. אם האיש שבשמו נקבה מכחיש את טענותיה וטוען כי היא משקרת, הוא יכול לתבוע אותה תביעת דיבה (לשון הרע) ולדרוש פיצויים בגין הנזק שנגרם לו. עליו לשכנע את בית המשפט שהיא לא דיברה אמת, ושדבריה גרמו לו נזק. לפעמים תהיה זו מילה שלו מול מילה שלה. אם תהיינה נשים נוספות שתהיינה מוכנות לשבור את קשר הבושה ולחשוף שאותו אדם פגע גם בהן – הן תחזקנה את האישה ותחלשנה את סיכויי ההצלחה של התובע.
יתכן שמבנה משפטי זה אינו אופטימאלי. יתכן שאפשר לחשוב על טוב ממנו. אולי יש לפתוח בדיון ציבורי כיצד לאפשר לנשים לשבור את קשר הבושה, לגברים להתגונן מפני טענותיהן, ולחברה להכריע למי היא מאמינה. אבל כרגע – זה מה שיש. עם זה צריך להתמודד, ואת זה צריך להכיל. כפרטים וכחברה.
 
האם ראוי יותר שנאנסת תחשוף את שמו של האנס-הנטען, או תסתפק ברמזים לגבי זהותו?
אני מאמינה שנכון יותר לחשוף את השם. כך נמנעת חרושת שמועות שעלולה לפגוע ב”עוברי אורח תמימים” שנחשדים לשווא, על לא עוול בכפם. כך גם ניתנת הזדמנות למי שנקבו בשמו להגיש תביעת דיבה ולנסות להוכיח שהדברים שקריים. מצד שני, גישה זו מקשה, כמובן, על נשים לשבור את קשר הבושה, ומסכנת אותן בצורך לעמוד מול בית משפט ולטעון שדבריהן אמת. לסיכון כזה יש, כמובן, אפקט “צינון” שירתיע חלק מן הנשים ויסכור את פיותיהן. גם נושא זה ראוי לדיון ציבורי יסודי.  

אז מה עושים?

מי שרוצות לתמוך בנאנסות שבוחרות לשבור את קשר הבושה ולהחשף – יכולות לצטט את דבריהן, לנקוב בשם התוקף שהן מעלות, ולהשתתף עמן בסיכון של תביעת דיבה. בעיני, כך ראוי לעשות כדי להביע הערכה לאומץ ליבן ולמעשה החשוב שהן עושות. מובן שיש בכך סיכון של התבעות בתביעת דיבה. זהו סיכון שיש לקחת אם רוצים לחזק נאנסות, לתמוך בהן ולשדר להן שלא רק הן צריכות לשלם מחירים, ורבות – ורבים – מוכנות ומוכנים והשתתף עמן.   

תוספת – 17.2.2010 כפי שפורסם היום בערוץ 10, האיש שנטען שאנס אל אשכר אלדן כהן הוא יצחק לאור. כפי שעולה מן הכתבה, לא רק האיש עבר עבירות חמורות מאוד – אלא גם המוסדות שהעסיקו אותו פשעו כנגד הציבור.