רוב האנשים בחוגים החברתיים שעמם אני באה במגע מסתמכים, לצרכי חדשות, אינפורמציה ופרשנות, על פייסבוק, אתרים אינטרנטיים ושידורי טלוויזיה של ערוץ 10. רובם לא צפו אתמול בשידור המהדורה האחרונה של “מבט לחדשות”, כי כבר שכחו שהמהדורה הזו בכלל קיימת. אני צפיתי בה ביחד עם אמי, כפי שאנחנו עושות מדי פעם ביחד שנים רבות. היא צופה בה מדי ערב, ואני – מדי פעם. ככל שהתקדמה המהדורה והבנתי מה מתרחש – חשכו עיני. לא יכולתי להסיר את מבטי מן המסך, ותחושה קשה של אימה השתלטה עלי ושיתקה אותי. לנגד עיני עמדו עובדים ועובדות — עיתונאים, צלמים, עורכים ועובדי אולפן נוספים — שעולמם חרב עליהם, ולאיש לא אכפת. מנהיגיהם מתפלשים בציניות פוליטית מזויפת חסרת גבולות, איגודי העובדים בגדו בהם בלי למצמץ, ושאר הציבור, כולל אותי, חש חסר אונים וישע, מוחלש, לא מסוגל להשפיע. בתוך כך חזיתי גם בחיסולו של שידור ציבורי, שנועד להיות הזירה הציבורית של חברה אזרחית.

גודש הסוגיות הכאובות יוצר בלבול, ודוחף, כרגיל, להרים ידיים ולעבור לחשוב על משהו אחר. אז צריך להפריד ולעשות סדר. פיטורי עובדים אחרי התעמרות שיטתית של שלוש שנים היא זוועה. מחריד לראות עובדים שמטה לחמם נשבר אחרי שהוציאו להם את הנשמה בהכפשות בלתי פוסקות, החלטות משתנות חדשות לבקרים,  הבטחות שווא, זיגזוגים, התחסדות מבחילה, בגידה, הפניית כתף קרה — כל מה שהפך למובן מאליו בציבוריות הישראלית בשנים האחרונות.

מחריד להווכח (שוב) ברשעותה ואטימותה של המערכת הפוליטית. ושל ההסתדרות, המחרה מחזיקה אחריה.

מחריד להרגיש את חוסר האונים האזרחי, כשלנגד עיני מתרחש עוול – ואני יודעת שאין בכוחי להשפיע. כי זעקתי כאזרחית לא נספרת. כי האינטרסים האישיים, הפוליטיים והכלכליים של “נציגי הציבור” ב”בית הנבחרים” גוברים ומכריעים בלי קרב.

ומחריד לצפות בגסיסתו של שידור ציבורי, שאמור להיות חלק בלתי נפרד מחברה חופשית, חושבת, מתדיינת. ובנקודה זו אני רוצה לומר מספר מילים. טריוויאליות, אבל חייבות להאמר. פשוט כי אסור לשתוק.

ביזור אינסופי של מקורות החדשות והפרשנויות נראה, מלכתחילה, כמגביר את החירות ולכן את העצמאות והאוטונומיה של כל אזרח ואזרחית. ואכן, שבירת המונופולים התקשורתיים הישנים הכיל פוטנציאל של חופש ושחרור, המוביל להגברת השוויון וההזדמנויות. עכשיו כל אדם בעל יוזמה יכול לבחור מה לשמוע ממי, ומה להשמיע. אבל כידוע, מהר מאוד השתלטו על הזירה מונופולים חדשים, שהם חזקים וכוחניים לא פחות מקודמיהם, ומונעים על ידי שיקולים אישיים, תועלתניים וכלכליים לא פחות. פייסבוק הוא רק הדוגמא המובהקת ביותר. וזו רק רעה חולה אחת מני רבות.

אחת התוצאות המבעיתות היא השתבררות “שוק הדעות והרעיונות” הציבורי להמוני “בועות” קטנות נפרדות. בכל אחת מהן כל אחת ואחד מאיתנו מוצאים חמימות ונחמה באמצעות חיזוקים ותמיכה לדעותינו – אבל מאבדים גם את המגע עם המציאות הרחבה והמורכבת יותר, וגם את מנגנוני הסינון שמנפים החוצה “ידיעות זבל”, הטעיות מכוונות, וסתם שטויות שמבלבלות את המוח.

ומכאן, למדנו, קצרה הדרך להלעטה (רוסית?) מתוחכמת של ציבורים שלמים בזבל חדשותי מגמתי והרסני. למשל – שהילרי קלינטון מנהלת רשת פדופילית בפיצריה ניו יורקית. למי ש”צורכים” חדשות מרשת חברתית, זו היתה עוד ידיעה, לגיטימית וסבירה ככל האחרות, שלא עלה על הדעת לבדוק את מהימנותה. כי סוגיית המהימנות ירדה, בעצם, מסדר היום. בשביל מה צריך לבדוק מהימנות כשמחוברים ל”חברים” ומקבלים את הידיעות מ”אנשי שלומנו”, “אנשי המחנה שלנו”? בתוך הבועה שלנו – הכול הולך. וכך מילים כמו “מציאות עובדתית” או “אמת” מאבדות את משמעותן והופ – אנחנו חיים בעולם שהוא הסיוט הפוסט מודרני במלוא הדרו. ודונלד טראמפ הוא נשיא העולם החופשי… (1984 כבר אמרנו?)

וכאן נכנס תפקידו של השידור הציבורי. לא שידור ממלכתי במובן של “דבר המדינה”, רשויותיה, שליטיה, אלא שידור ציבורי — של עיתונאים ועיתונאיות המחויבים לאתיקה מקצועית ולציבור. עיתונאים ועיתונאיות שמחויבים לערכי המדינה הדמוקרטית הליברלית והחברה האזרחית שאותה הם משרתים. שמוודאים שוב ושוב מהימנות של ידיעות; שעוסקים בהן כי הן חשובות לשלטון החוק, ולטוהר המידות של אנשים בשלטון, ולשוויון האזרחי, ולחירות של כל אזרחית ואזרח. שמלווים סוגיות כי הן חשובות למרחב הציבורי, ולא משום ששכרן בצידן.

נכון, זו חשיבה מודרניסטית. נכון, היא מציבה אידאלים גבוהים שפעמים רבות קשה לעמוד בהם במידה מלאה. נכון, אפשר להאשים אותי בנוסטלגיה דביקה ומתקתקה. אבל בשלב הזה של מעבר לעולם החדש, הלא נודע, האינטרנטי, חסר הגבולות והמעצורים — כדאי להאחז בנקודות ארכימדיות בסיסיות, שבלעדיהן נרחף אל החלל שסופו מי ישורנו. זכויות אדם, שלטון החוק ושומרי הסף שלהם — הכוללים את השידור הציבורי, הם נקודות ארכימדיות אלה. אסור להרפות מהן לפני שמצאנו אלטרנטיבה טובה יותר – או לפחות תחליף הולם.

רשות השידור לא היתה מופת לניטרליות אובייקטיבית. בהקשר הסכסוך הישראלי-פלסטיני רבים מן העיתונאים שעבדו בה היו חפים מיכולת לראות שלא דרך עמוד המסרים של השלטון הנבחר. בהקשרים אחרים, בעיקר בכל הקשור בחברה האזרחית בתוך גבולות הקו הירוק, הקול המקצועי היה ברור וצלול הרבה יותר. אך למרות חולשותיה, רשות השידור העניקה שידור ציבורי מסור, מיומן, מחויב, מקצועי ובהקשרים מסויימים אף אמין, מהימן ואמיץ. אפילו נשכני ולוחמני. שידור ציבורי כזה הוא סם חיים לדמוקרטיה ליברלית ולחברה חופשית. אסור לותר עליו. צריך להלחם בכך דרך שהגוף החדש שיוקם על חורבות רשות השידור לא יוכנע לפחדנות שותקת ומלחכת פנכה, אלא, לכל הפחות, ימלא את נעליו של קודמו. אסור לפחד, אסור להתייאש ואסור לשתוק.