חדשות הבוקר נפתחו בידיעה שאחת מחברות הכנסת מוטרדת מינית בהמון גדול של מכתבים המגיעים לתיבות הדואר שלה, הן בבית והן במשכן הכנסת. המכתבים מכילים ביטוי של פנטזיות מיניות של הכותב, הקשורות במגעים מיניים עם חברת הכנסת (“אני מת להתעלס אתך ולהביא אותך לשרשרת אורגזמות”). המכתבים אינם חתומים, אם כי, כפי שדווח בגלי צה”ל, הם כתובים בכתב יד (ככל הנראה של כותבם של ושולחם). 
 
לא ברור שאפשר לראות במכתבים הללו הטרדה מינית על פי החוק למניעת הטרדה מינית. אם יש בהם משום “הצעות חוזרות בעלות אופי מיני”, או “התייחסויות חוזרות המופנות לאדם המתמקדות במיניותו” (כאמור בסעיף 3(א)(2) ו-(3) לחוק), אזי כדי שהם יהפכו להטרדה מינית – על הנמענת להראות לכותב שהיא אינה מעוניינת בהצעותיו או בהתייחסויותיו המיניות. כל עוד המוטרדת לא הראתה שהיא אינה מעוניינת בהצעות או בהתייחסויות המיניות – הן אינן הטרדה מינית (אלא אם כן קיימים יחסי כוח מוסדיים ביניהם, או שהנמענת צעירה מגיל 15, מה שלא מתקיים במקרה זה). מכיוון שהמכתבים הם אנונימיים, חברת הכנסת הנמענת לא יכלה להראות לשולח שהיא אינה מעוניינת במכתביו, ולכן התנהגותו לא הפכה להטרדה מינית. אפשר בהחלט לטעון שהדיווח התקשורתי הבוקר על כך שחברת הכנסת הנמענת פנתה למשטרה “מראה” לשולח שהיא אינה מעוניינת; לכן כל מכתב שיגיע אליה מכאן ואילך יהווה הטרדה מינית.
 
המכתבים הם כן הטרדה מינית אם יש בהם משום “ביזוי או השפלה” של חברת הכנסת על רקע מינה, מינותה או נטייתה המינית. ככלל, פנטזיות מיניות של כותב מכתבים אינן בהכרח “ביזוי או השפלה” של הנמנעת. אך אפשר לטעון שכאשר המכתבים הם אנונימיים, גראפיים ותכופים, ומתייחסים ישירות לנמענת שלא הביעה כל עניין בכך – יש בכך משום ביזוי והשפלה שלה, ולכן הטרדה מינית.
 
אבל גם אם המכתבים אינם הטרדה מינית, הם מכוננים תופעה חמורה לא פחות – ואולי חמורה יותר – שחוק מיוחד בישראל אוסר אותה. החוק למניעת הטרדה מאיימת, משנת 2001, מתייחס בדיוק לתופעה כמו זו שמתארת חברת הכנסת. חוק זה אינו מוכר לציבור, וזו הזדמנות מצויינת להתוודע אליו. החוק מגדיר הטרדה מאיימת כך:
 
“הטרדה מאיימת היא הטרדתו של אדם בידי אחר בכל דרך שהיא או נקיטת איומים כלפיו, בנסיבות הנותנות בסיס סביר להניח כי המטריד או המאיים עלול לשוב לפגוע בשלוות חייו, בפרטיותו או בחירותו של האדם, או כי הוא עלול לפגוע בגופו“.
 
הטרדה מאיימת, stalking, היא התנהגות אובססיבית, המתבטאת בחזרה אינטנסיבית ומתמשכת על התנהגות כלפי הזולת. החזרתיות המתמשכת לאורך זמן הופכת את ההתנהגות לפוגענית, מאיימת – ואף מסוכנת. באמצעות החזרה האינטנסיבית המטריד משתלט על חיי המוטרדת, מפחיד אותה, וגוזל את שלוותה. הוא משתלט על מחשבותיה, וכופה עליה את נוכחותו בחייה. התנהגות כזו פוגעת מאוד באיכות החיים של המוטרדת, ולעיתים היא מתדרדרת לאלימות ומסתיימת בתקיפה ואף ברצח. החוק למניעת הטרדה מאיימת, האוסר התנהגויות כאלה, מאפשר להוציא צו שיפוטי להרחיק את המטריד מן המוטרדת. מרבית מקרי ההטרדה המאיימת מתרחשים בין בני זוג לשעבר; אך מוכרת מאוד גם התופעה של הטרדה מאיימת של אנשים מוכרים ומפורסמים כמו זמרים, שחקנים ואנשי ציבור (“ידוענים”). כשהמוטרדת היא אישה, פעמים רבות ההטרדה מכילה אלמנטים מיניים. (סטטיסטית, כמעט כל המטרידים הם גברים ומרבית המוטרדות הן נשים. יש גם מקרים של גברים המטרידים גברים, ומעט מקרים של נשים המטרידות גברים או נשים).
 
כאמור, הציבור אינו מודע לקיומו של החוק למניעת הטרדה מאיימת, ואף לא לעצם קיומה של התופעה. רבים מבטלים סיפור על הטרדה מאיימת כקוריאוז, ורבים עוד יותר רואים בהתנהגות כזו “שיא הרומנטיקה”. ואולם “רומנטיקה” כזו היא, כאמור, כוחנית, כופה, ואף אלימה. נשים רבות מתביישות לשתף אחרים באירועים מסוג זה, והן שומרות סיפורים כאלה לעצמן. חשוב שתדענה כי הטרדה מאיימת מוכרת כפגיעה בזכויותיהן, ואסורה בחוק. (אגב, חוק נוסף האוסר על התנהגות כזו הוא חוק הגנת הפרטיות, המכיל גם איסורים פליליים שהמשטרה יכולה לפתוח מכוחם תיק).

לדיון מפורט בהטרדה מאיימת ראו פרק 7 בספרי “כבוד אדם וחוה: פמיניזם ישראלי, משפטי וחברתי”.