ידיה של ממשלת ישראל מלאות עבודה: בעוד ידה האחת נלחמת בחורמה כדי להמשיך לכלוא את מבקשי המקלט האפריקאים במחנות הסגר ולמנוע  מהם להשתלב בחיי המדינה — היד השנייה סוטרת ללחיי ישראלים שאינם רואים עתיד בתוך גבולותיה ומחפשים לעצמם חיים בשדות זרים (ברלין כמשל). רבים סומכים את ידי הממשלה, ובהם קולות בלתי צפויים כמו בני ציפר, שאינו מהסס להשתלח באלימות מילולית ולהאשים את העוברים לברלין בחוסר תרבות, לא פחות. נראה שמדינת ישראל שקועה (כרגיל) עד צוואר במאמץ (נואש) לבצר את גבולותיה, אך הפעם מדובר בהרבה יותר מאשר הגבולות הפיזיים. זהו מאמץ הרואי, כנגד כל הסיכויים, לשמר את תפיסת המדינה היהודית, כלומר את תפיסת הציונות, ועמה את העידן הלאומי כולו כפי שהכרנו אותם במאה העשרים. אבל המאה העשרים הסתיימה, ואנחנו כבר בעשור השני של המאה העשרים ואחת. ולמרות המשיחיות הרווחת, ישראל מתקיימת במציאות חברתית גלובלית.

על רקע זה היה מרתק לשמוע (ב-22 לאוקטובר) דיון פילוסופי סוציולוגי מעמיק בין שני יהודים שהתקיים באוניברסיטה האירופית בפירנצה. האחד הוא פרופ’ זיגמונט באומן, מעמודי התווך של היצירה הפילוסופית הסוציולוגית של המאה העשרים, יהודי פולני במוצאו ואזרח אנגלי בחמישים השנים האחרונות. השני הוא פרופ’ יוסף ויילר, נשיא האוניברסיטה האירופית, ישראלי במוצאו, אזרח ארצות הברית ואיטליה. פרופ’ באומן, אינטלקטואל יהודי ניצול שואה, ופרופ’ ויילר, שישב בכל מהלך ההרצאה כשכיפה שחורה לראשו, הם לא פחות יהודים משר הפנים גדעון סער או מבני ציפר. לא הייתי מזכירה את יהדותם, שלא עלתה לדיון, אלמלא העובדה במסגרת השיח הישראלי זוהי עובדה חשובה, שמקנה להם זכות כניסה לשיח. אז הם יהודים.

פרופ’ באומן הגדיר את העידן המודרני הנוכחי כעידן הפזורות. לדבריו, התפיסה הכלכלית השלטת בכיפה (“יעילות יעילות ושוב יעילות”) וההתפתחויות הטכנולוגיות המואצות הביאו לכך שיותר ויותר אנשים בכל העולם הופכים ל”מיותרים” בחברותיהם, והם נאלצים להגר מהן. במקביל, קהילות המהגרים אינן “מתעכלות” במדינות המארחות ואינן נצרפות ב”כור היתוך”, אלא משמרות את צביונן התרבותי-חברתי-דתי. כך נוצר עולם הבנוי כולו מפזורות. בלונדון לבדה, הדגים באומן, חיות כשבעים קהילות תרבותיות נבדלות, שלהן שפה, נורמות ומוסדות דת ותרבות. שאר ערי העולם מחרות מחזיקות אחריה. זהו העתיד, והוא כבר כאן. בהקשר זה, מבקשי המפלט האפריקאים, המבקשים לחיות בכבוד בישראל ולשמר את תרבותם, כמו המהגרים הישראלים לברלין (או ללוס אנג’לס או לכל יעד אחר), הם חלק מתופעה רחבה של סדר עולמי חדש. להלחם בה משמעו להלחם בזריחתו של יום המחר.

פרופ’ ויילר ניתח את ההערכות המתחייבת מן השינוי הפרדיגמטי הזה, למשל — כיצד צריך להתאים את עולם הדעת, האקדמיה, למבנה החברתי המשתנה. הוא גם הצביע על סכנות הטמונות במגמה המסתמנת, ובראשן היווצרותו של מכנה משותף רדוד וצר, שהכל מבקשים להטמע בו. מצב כזה לא רק שאינו מגביר את הפלורליזם התרבותי, את העושר האנושי האפשרי, את הסובלנות והיצירתיות, אלא הוא מגביל אותם. התכנסות אל הדומה עלולה לעודד הרחקת הזר והדעות השונות ולכבול את האנושות במרחב תרבותי צר וחונק. לכן יש להרחיב במודע את גבולות השיח והסובלנות וכמעט לחפש את הדעות השונות והמאתגרות, שרק הן הבסיס לכל חידוש, שינוי וקידמה. הצעה לבני ציפר: “השתפכותם” של הישראלים הבוחרים לעזוב בתחושה של חוסר עתיד בישראל מאתגרת את גבולות השיח הישראלי, ולכן לא רק זו שאיננה “חוסר תרבות”, אלא היא היא התרבות.

המלחמה הנואשת במהגרי העבודה האפריקאים ובהגירה לברלין היא מלחמת האתמול. ישראל איננה אי, והעולם סביבה משתנה. אין טעם ואי אפשר להשאר בתחילת המאה העשרים. משימת ההווה היא לכונן חברה ישראלית פתוחה, פלורליסטית, שוקקת חיים ועניין, שתכיל את הפזורות השונות בקרבה – ותקיים קשר עם הפזורות הישראליות בניכר. אגב, ישראל כזו תקסום לישראלים שהיום מתייאשים ועוזבים אותה, ואולי חלק מהם יבחרו להשאר בה לא מהסיבות של תחילת המאה העשרים (אנטישמיות ולאומיות יהודית ציונית של פעם) אלא מהסיבות של המאה ה-21.