העותרים, אזרחית ואזרח המדינה וגופים ציבוריים, טענו שהקיצוץ הדרמטי בהבטחת  ההכנסה פגעו בזכותם של אזרחים רבים להתקיים קיום של כבוד, המובטח להם מכוח חוק יסוד כבוד האדם וחירותו. ברק קבע כי הקיצוץ אכן רושש את העותרים ורבים כמותם, הותיר בידיהם הכנסה שלא ניתן לכסות באמצעותה הוצאות קיום בסיסיות ביותר, ואולם אין בכך כדי להוכיח שכבודם נפגע. כלומר: העובדה שאזרחים צריכים לבחור בין חשמל לאוטובוס, בין חיתולים לתרופות, בין מזון לחימום או בגדים אינה מבהירה לנשיא בית המשפט העליון שכבודם נפגע. על העותרים היה להוכיח את הקשר המובהק בין חיים בתחושת חרדה קיומית – ובין כבודם, שכן קשר זה אינו ברור לנשיא בית המשפט העליון ולשופטים שהצטרפו ללא בושה לפסק דינו.
 
החלטתו של ברק מאכזבת בהיבטים רבים. אחד מהם הוא חוסר האמפתיה והאנושיות שלה. היבט מאכזב שני בהחלטת הנשיא הוא השטחיות: מרבית המובאות מתייחסות לפסקי דינו שלו עצמו, המכילים קביעות פשטניות, כאילו לא קיימת בתחום ספרות שלמה, בעלת עומק פילוסופי, סוציולוגי, פסיכולוגי ואתי. ברק כלל אינו מנסה להגדיר את השאלה האמיתית הניצבת בלב העתירות: מהם התנאים בהם מצוקה אנושית תחשב כפגיעה כזו בכבוד האדם המצדיקה התערבות שיפוטית אף ברמה של ביטול דבר חקיקה ראשי של בית המחוקקים. (השופטת בייניש בחוות דעתה הנפרדת כן מוכנה לפחות להכיר בשאלה, אך טוענת כי במקרה הנדון נכשלו האגודה לזכויות האזרח ועורכי הדין שיצגו את העותרים ולא הביאו ראיות מספקות. עמדתה מבססת את התקוה והאמונה כי פסק דינו של ברק יתהפך במהרה). היבט מאכזב שלישי של החלטתו של הנשיא הוא חוסר האומץ: האומץ להעז להסתכל למציאות הישראלית הקשה בעיניים, ולהשתמש בחוק היסוד כדי לבצע את המהפכה החוקתית האמיתית. לא זו המתרחשת, לכאורה, כשבית המשפט מבטל צ’ופצ’יק של קומקום כאן או שם, כשרק קומץ בעלי הון מבחינים בהבדל, אלא זו הגורמת למדינה ומוסדותיה לעצור ולהתחשב, באמת, ברצינות, באופן משמעותי, בחוק היסוד שחוקקו ובערך הנעוץ בלבו.
 
כבודו הסגולי של האדם (human dignity) נקבע בהכרזת האומות המאוחדות לכל באי עולם משנת 1948 כנשמת אפו של כל אדם באשר הוא יצור אנוש. זכויות האדם הבסיסיות הנגזרות מן הכבוד הסגולי הן אלה הנחוצות לאדם כדי לחיות כאנושי על פי ההגדרה הליברלית ההומניסטית: כיצור חופשי, שיכול להגדיר את עצמו, לבור לו את דרכו בחיים, ולממשה על פי מיטב הבנתו. כבודו הסגולי של האדם מעניק לכל אדם את הזכויות לחשוב, לדבר, להתבטא, לקיים קשרים מיניים, להקים משפחה, להיות חלק מן החברה בה הוא חי ולהתפתח באופן המזכה אותו בשותפות שווה בקהילתו. לשם כל אלה, כל אדם זקוק – וזכאי – לחופש מחרדה מעינויים, מקור, מחום, מחיות רעות, מרעב, מכאב לא הכרחי. הוא זקוק – וזכאי – להשכלה בסיסית, לחופש תנועה, לקורת גג, למזון ותרופות שמאפשרים לו לא רק לשרוד (כמו במחנות ריכוז) אלא גם להתפנות לחשוב, להתבטא, להשתתף בחיים החברתיים והקהילתיים, לתרום ולהתרם, ולצמוח, ולו מעט, לכדי בן אדם במלוא מובן המילה (בעולם הליבראלי ההומניסטי). כל הזכויות הללו מתייחסות לתכונות, לצרכים ולזכויות המשותפים לכל בני האדם באשר הם כאלה. בנוסף לכבודו הסגולי, לכל אדם גם כבוד מחיה, המכיל את תכונותיו הייחודיות, את כישוריו, את צרכיו המיוחדים. הזכויות הנגזרות מכבוד המחיה הן אלה המאפשרות לאדם להתפתח מעבר למינימום: לפרוח, לשגשג, לממש את מלוא הפוטנציאל הייחודי שלו. חברה מתוקנת, ובודאי חברה מודרנית ועשירה כישראל, חייבת להכיר בודאי בכל הזכויות הנגזרות מכבודו הסגולי של האדם, אך גם בחלק מן הזכויות הנגזרות מכבוד מחיתו, בהתאם לאמנות לזכויות האזרחיות, הפוליטיות, החברתיות והכלכליות הבינלאומיות.
 
לא קשה להבין כי הכנסה חודשית של כ – 2,000 ש”ח אינה יכולה לאפשר לאדם (ובודאי אדם בעל משפחה) בישראל לממש אפילו מקצת הזכויות הנגזרות מכבודו הסגולי. אדם הנאלץ לחשוב על מזון ותרופות ללא הפוגה אינו יכול להתפנות – ולו לרגע – לממש את זכויותיו לחשוב, להתבטא, לממש את מיניותו, להשתתף בפעילות הקהילתית, להשכיל, לתרום ולהתרם. קיצוץ ההכנסה לגובה כזה פוגעת לכן, בהכרח, בהגדרה, בזכויות הנגזרות מן הגרעין הקשה של כבודו הסגולי של האדם. אמנם הכנסה כזו אינה מכפיפה אדם לעינויים של השב”כ (שברק הצליח, בסופו של דבר לראות כיצד הם פוגעים בכבוד האדם), אך היא מכפיפה אותו לעינויים של מחסור קשה, וחוסר יכולת להתפתח ולו במעט כבן אנוש. החוק למניעת הטרדה מינית קובע כי הטרדה מינית היא פגיעה בכבוד האדם (לעיתים בכבוד הסגולי ולעיתים בכבוד המחיה). נקודה. החוק אינו דורש מן המתלוננת להוכיח, בכל מקרה, מדוע ההטרדה המסוימת ממנה סבלה אכן פגעה בכבודה הסגולי או בכבוד מחיתה. אם כבודו הסגולי של האדם וכבוד מחיתו מזכים כל אדם בחופש מהטרדה שאינה רצויה לו ולה – אזי כל הטרדה מינית פוגעת בכבוד, והיא לכן אסורה. כך גם לגבי עוני מרוד. כבוד האדם הסגולי מזכה כל אדם לחופש מחרדה קיומית בלתי פוסקת והתחשבנות מתמדת על מה לוותר כדי לשרוד. לכן מצב קיומי של חרדה קיומית מתמדת פוגע בכבודו הסגולי של האדם. כל אדם זכאי להגנת המדינה, החוק ובית המשפט העליון מפני פגיעה כזו בכבודו הסגולי.
 
זאת ועוד. כבודו הסגולי של האדם מחייב לנהוג על פי הצווי הקנטיאני: לנהוג בכל אדם כתכלית, כמטרה עצמאית, ולעולם לא רק כאמצעי לתכלית שהיא חיצונית לאותו אדם. שיקולי המדינה בקיצוץ הבטחת ההכנ
סה היו כלכליים כללים: לשנות אורחות חיים ולחסוך בהוצאות המדינה. שיקולים אלה לא ראו בפרטים האנושיים מטרה, אלא אמצעי בלבד למימוש מדיניות שהיא עיוורת וחרשת לבני האדם ולסבלם. מדיניות כזו בהכרח פוגעת בכבוד האדם הסגולי. בהגדרה.
(לפיתוח מקיף של סוגיות אלה ראו ספרי “שאלה של כבוד: ישראליות וכבוד האדם” שיצא בהוצאת כרמל).
 
השופט היחיד בבית המשפט העליון שראה כל זאת נכוחה, ללא היסוס וללא מורא, היה אדמונד לוי: השופט הימני, הדתי, חבר הליכוד לשעבר, הידוע בעיקר בדעותיו הלאומיות. אף לא אחד מן השופטים הליבראליים, הנאורים, המתוחכמים. אולי בגלל שחי ברמלה, והוא אולי יודע משהו על מצוקה? אולי בגלל שלפעמים הקול הבלתי צפוי ביותר מסוגל לומר מה שאיש מקרב החוגים הנכונים לא יכול: שהמלך עירום.