המשטר החדש בישראל משלב עליונות יהודית גזענית, פונדמנטליזם יהודי דתי, אוטוריטטיביות, ושחיתות שלטונית. מתנגדות המשטר ומתנגדיו עסוקים במאבק נגד הגילויים הישירים ביותר של יסודות אלה, ורצו להאמין שההיבט המגדרי יוכל לחכות לימים רגועים יותר. אך השבוע החולף הבהיר שהפטריארכיה היא רגל נוספת של האידאולוגיה השלטת. היא משתלבת היטב עם היסודות האחרים ומשלימה אותם לסדר חברתי קוהרנטי. שלושה מהלכים מגדריים שהמשטר החדש קידם השבוע מבהירים כיצד משתלבת הפטריארכיה עם הפונדמנטליזם הדתי, עם הגזענות היהודית, עם אוטוריטטיביות ועם השחיתות השלטונית.
1. המהלך המבטא את הצירוף של פטריארכיה ופונדמנטליזם דתי בוצע על ידי נציב שירות המדינה, דניאל הרשקוביץ, שהודיע שמעתה ואילך יפורסמו מכרזים בשירות המדינה בלשון גברים בלבד; הלוכסנים שבאמצעותם נהוג לפרסם הצעות עבודה לבנות ובני שני המינים (“עורכ/ת דין”) – יבוטלו. זהו מהלך מדהים אפילו עבור המשטר החדש, שכן החוק לשוויון הזדמנויות בעבודה קובע, בסעיף 8, באופן המפורש והברור ביותר, שכל מודעה בדבר הצעת עבודה או שליחה להכשרה מקצועית תפורסם, על ידי כל מקום עבודה בישראל, כולל שירות המדינה, גם בלשון איש וגם בלשון אישה. בשנת 1988, כשנחקק, היה זה מהלך מתקדם, שביטא מודעות לכך שנשים הנתקלות במודעות “דרושים” (ולא “דרושות”) אינן משוכנעות שהצעת העבודה מופנית גם אליהן, נרתעות, ומהססות להציע את עצמן לתפקיד, במיוחד אם הוא נתפס בציבור כ”גברי”. הניסוח בלשון גבר היא משוכה הפוגעת בזכותן להזדמנות שווה בעולם העבודה. בשנים שאחרי חקיקת החוק, שדולת הנשים התלוננה שוב ושוב על מפרסמי מודעות שלא עמדו בדרישות החוק, וחלקם נקנסו. עם השנים הפרסום המכיל והמשלב מגדרית הפך לנורמה, ונשים אכן הגיבו בהענות להצעות עבודה.
הודעתו של נציב שירות המדינה כי הוא מצפצף על החוק ומוחק את הנשים מהצעות העבודה הוא מהלך גלוי ומפורש של הדרת נשים מן המרחב הציבורי, במקרה זה – התעסוקתי. זהו אקט סימבולי שמוציא את הנוכחות הנשית באופן המוחשי ביותר מן השיח הציבורי בנושאי תעסוקה; הוא מוחק, פשוטו כמשמעו, את ההכרה בקיומן. הכל כדי להענות לדרישותיהם של הפונדמנטליסטים היהודים בשלטון, שפועלים להוציא את הנשים מן המרחב הציבורי בכל המובנים. לשיטתם הפטריארכלית, המרחב הציבורי שייך לגברים, ואילו אשה צריכה להיות גפן פוריה המוצנעת וספונה בזוית ביתו של בעלה (כן, “בעל” היא מילה המגלמת תפיסה זו). אם, כאשת חיל, היא יוצאת מביתה כדי להביא טרף למשפחתה, כדי לאפשר לבעלה לעשות מה שחשוב באמת, כלומר ללמוד תורה, זה צריך להעשות בצנעה, כלומר בלי שתראה. חוקים המעודדים נשים לצאת לעולם כסוביקטיים עצמאיות ושוות זכויות העומדות בפני עצמן – מתנגשים עם השקפת עולם זו ויש להתעלם מהם.
ניסיונו הנואל של הנציב לטעון שהוא פועל על פי הנחיות האקדמיה ללשון עברית ירוד אפילו בקני המידה החדשים. ראשית מפני שמול הוראת חוק מפורשת – אין כל משמעות אופרטיבית לעמדת הגוף המדעי המופקד על חקר התפתחותה של הלשון העברית. שנית, מפני שעמדת האקדמיה אינה תומכת בגישתו של הרשקוביץ’. האקדמיה אמנם אינה מעודדת שימוש בלוכסנים, אך כדי לעמוד בהוראות החוק ולהשתמש בשפה באופן שוויוני ומכבד, היא ממליצה לפנות במפורש גם לגברים וגם לנשים (כלומר במקום “עורכ/ת דין” – לכתוב “עורכי ועורכות דין”).
בעולם שפוי, הנחיית הנציב היתה עוברת דרך יועצת משפטית, וזו היתה מבהירה שאיננה חוקית ומונעת את פרסומה. תחת המשטר החדש, בעלי תפקידים ברשות המבצעת אינם זקוקים לייעוץ משפטי, ואינם חייבים לנהוג לא בסבירות ובטח לא בשוויוניות. ההיפך הוא הנכון. כך משתלבת האוטוריטטיביות עם הפטריארכיה והפונדמנטליזם הדתי.
למרבה השמחה, מהלך ההדרה הפטריארכלי היה כה בוטה, שנשים רבות, שמעולם לא חשבו שלוכסנים הם זכות אדם בסיסית, נרעשו ונזעקו. מועצות מקומיות, אוניברסיטאות וגופים ציבוריים ופרטיים (כמו סודה סטרים) הכריזו כי יצייתו לחוק ויוסיפו לפרסם בלשון מכבדת ושוויונית. יש אף מי שהודיעו שיצטרפו לאלה בינינו המשתמשות בלשון נשים כברירת המחדל. מן העז הזה יצאה טיפת מתוק.
2. המהלך השבועי המשלב פטריארכיה עם עליונות יהודית גזענית היה העברתה בקריאה ראשונה של הצעת החוק של חברי הציונות הדתית, יצחק קרויזר, לימור סון הר מלך, ושלושה משת”פים מישראל ביתנו, הקובעת כפל עונש להטרדה מינית שבוצעה מתוך מניע לאומני. הצעת חוק זו לוטשה משפטית על ידי משפטנים בשירות המשטר, עד שבמבט שטחי לא ניתן לזהות את הרעל שהיא מחדירה הן להתייחסות המדינה להטרדה המינית והן להתייחסותה לעבירות שנאה גזעניות. לכן אפרק את המהלך.
החוק למניעת הטרדה מינית הוא חוק פמיניסטי, שמטרתו לחשוף, להוקיע ולשרש את הדפוס הפטריארכלי הנפוץ של הקטנת נשים, הפחדתן, הרתעתן, השתקתן ודחיקתן למקומות שוליים באמצעות הטרדה מינית. הוא מציע אותה הגנה גם לגברים הסובלים מפגיעות כאלה. החוק מבהיר בסעיפו הראשון שהוא אוסר הטרדה מינית כדי להגן על כבודו, חירותו ופרטיותו של כל אדם מפני דיכוי באמצעות הדפוס הפטריארכלי של הטרדה מינית, וגם כדי לקדם את שוויונן החברתי של נשים (שוויון שההטרדה המינית חותרת תחתיו). הכבוד שהחוק נועד להגן עליו מכונה בחוק, כמו בחוק היסוד, “כבוד האדם”, אף שראוי לכנותו “כבוד אדם וחוה”. משמעו כפול: ערכו האנושי של כל יצור אנושי באשר הוא כזה, כלומר כבודו הסגולי (dignity), וגם ערכו כפרט ייחודי, הרשאי לקבוע כיצד הוא מבקש שהסביבה תתייחס אליו (כבוד המחיה, respect).
שמו של סעיף 144ו לחוק העונשין הוא “עבירות שנאה”, והוא קובע שמי שמבצע עבירות רגילות “מתוך מניע של גזענות או של עוינות כלפי ציבור מחמת דת, קבוצה דתית, מוצא עדתי, נטיה מינית או היותם עובדים זרים – דינו כפל העונש הקבוע לאותה עבירה”. הסעיף נועד להנמיך את להבות השנאה ולבער גזענות ועוינות – בעיקר כלפי קבוצות מוחלשות כמו להט”ב, עובדים זרים ובני מיעוטים דתיים (למשל נוצרים בישראל).
הצעת החוק של הציונות הדתית מוסיפה לסעיף 144ו לחוק העונשין גם את עבירות ההטרדה המינית שנקבעו בחוק למניעת הטרדה מינית. לכאורה – צעד הומאני, פרוגרסיבי, מקדם שוויון ולוחם בשיח השנאה. אך את מטרתו האמיתית חשפה חברת הכנסת הר מלך בדבריה בכנסת ב-17 במאי: להכפיל את עונשו של “אדם שפל ונתעב שיוצא מביתו במטרה אחת: לפגוע פגיעה מינית באישה על רקע היהדות שלה”. כלומר, הצעת החוק נועדה להגן על האישה היהודיה, ככזו, מפני מגע מיני של זכר זר השואף לטמא ולחלל בת הלאום היהודי. בפשטות: הצעת החוק נועדה להגן על טוהר הגזע היהודי ועל כבודו.
כבוד זה איננו כבוד אדם וחוה, לא כבוד סגולי ולא כבוד מחיה. זהו כבוד אחר לגמרי, national honor, הדרת-הכבוד הלאומית. הוא לא מתייחס לערכו הטבוע של כל פרט אנושי, אלא לעליונותו של הלאום לעומת לאומים אחרים. חוק המגן על כבוד זה אינו מגן על פרטים בשל ערכם האנושי, אלא כעל כלים על לוח משחק; כלים שבאמצעותם לאום או גזע אחד פוגע ביוקרתו ובעליונותו של לאום יריב ומשפילו. הצעת החוק שעברה בקריאה ראשונה נועדה להגן לא על האישה המוטרדת אלא על עליונותו של הלאום היהודי, שחילול אישה מנשותיו על ידי גבר לא יהודי מבזה אותו.
הצעת החוק אינה מגלמת השקפת עולם שחושפת את הפטריארכיה ומגנה אותה, אלא ההיפך: היא מכפיפה את המיניות הנשית לפטריארכיה הלאומנית, הגזענית. השקפת עולם זו מחפיצה נשים לכדי אוביקטים מיניים שמגלמים את כבוד הלאום; גברים “אחרים” מוזהרים שלא יעזו לפגוע בהדרת-כבוד הלאום היהודי באמצעות התייחסות לאובייקטים המיניים שלו. כשם שהלינץ’ בארצות הדרום של ארצות הברית השתמש בטוהר הנשיות הלבנה כדי להפחיד עבדים שחורים משוחררים ולדכאם – הצעת החוק מציעה לינץ’ משפטי (בערבים, במהגרי עבודה, בפליטים). כך היא משחיתה גם את ההגנה על הטרדה מינית בשם כבוד אדם וחוה ולמען קידום השוויון, וגם את האיסור העונשי על עבירות שנאה.
במרבית החברות, הטרדות מיניות, כמו פגיעות מיניות בכלל, מתרחשות בראש ובראשונה בתוך קבוצת הלאום, הדת או הגזע (נשים לבנות מוטרדות מינית בעיקר בידי גברים לבנים). בחברה מרובדת מבחינה לאומית, דתית וגזעית כמו ישראל, הטרדות מיניות שיש בהן גם ניצול לאומי, דתי או גזעי מבוצעות יותר על ידי בני הקבוצה השלטת כלפי בנות הקבוצה המוחלשת. הסרטון בו תועדה תושבת קרית ארבע מסננת שוב ושוב לעבר פלסטינית תושבת חברון “שרמוטה” הוא דוגמא מובהקת. הצעת החוק המתועבת הזו צריכה להחסם על ידי חברות וחברי הכנסת של האופוזיציה. אך אם לא תחסם, ראוי להשתמש בה כדי להחמיר את הענישה נגד מי שפוגעים מינית בבנות קבוצות מוחלשות. יתירה מכך. עבירות ההטרדה המינית הקבועות בחוק למניעת הטרדה מינית אינן נאכפות על ידי משטרת ישראל. כמעט שאין תיק פלילי הבנוי אך ורק על עבירה כזו. זוהי הזדמנות להזכיר למשטרת ישראל שעבירות הטרדה מינית הן עבירות לכל דבר ועניין, הן פוגעניות ומזיקות, וראויות להאכף בין שהן מבוצעות על רקע לאומני ובין ש”סתם” על רקע פטריארכלי.
3. המהלך השלישי שביצעה הממשלה השבוע מדגים כיצד היא כורכת יחדיו פטריארכיה עם אוטוריטטיביות ושחיתות. באמצעות הצעת חוק פרטית (של מי אם לא לימור סון הר מלך) שעברה השבוע בקריאה הטרומית, הממשלה מתעתדת לבטל את הרשות לקידום מעמד האישה כדי להקים במקומה רשות-דמה, חסרת כל כישורים או עצמאות מקצועיים, שתהיה בסיס לג’ובים מושחתים של השרה הממונה. בחסות השם האורווליאני “חוק לקידום הנשים בישראל”, הממשלה מחסלת את הגוף הסטטוטורי הפועל בישראל עשרים וחמש שנה לשיפור מעמדן של נשים ישראליות. במקומו היא מקימה גוף שמי שתעמוד בראשו אינה נדרשת להיות בעלת כישורים מקצועיים כלשהם, וכל סעיפיו מדגישים את כפיפותו המוחלטת לשרה הממונה. שרה, שככל השרים במשטר החדש, מונתה כדי להשמיד את התחום שעליו היא ממונה. היא נעדרת כישורים בתחום קידום האישה (או בכל תחום אחר), אך להוטה לקדם, גם באמצעות ריסוק מעמד האישה, את האג’נדה הגזענית שכה קרובה ללבה, ביחד עם אוטוריטטיביות ושחיתות.
אם עד השבוע היה למישהי ספק שהמשטר החדש מכוון לרסק את הפמיניזם ולכונן פטריארכיה, שלושה המהלכים האגרסיביים שביצעה הקואליציה מדברים בעדם. תגובת המחאה ברורה: לדבר עברית שוויונית, להלחם בהטרדה מינית פטריארכלית ולא להגרר להדרת-כבוד לאומנית מחרחרת לינצ’ים, ולקדם אג’נדה פמיניסטית באופן עצמאי, בלי הרשות לקידום מעמד האישה. פמיניזם הוא חלק מן המחאה.