בימים האחרונים התפרסמו בעיתון “הארץ” שתי ידיעות הנוגעות לשני מרצים מן החוג לסוציולוגיה באוניברסיטה העברית בירושלים: בשני המקרים נקטה האוניברסיטה הליכים, מצאה שתלונות סטודנטיות על ניצול לרעה של כוח היו מוצדקות, והסיקה מסקנות. (זו הכתבה האחרונה שהתפרסמה היום,  http://www.haaretz.co.il/hasite/spages/1217849.html )

נגד כל אחד מן המרצים, אייל בן ארי וגדעון ארן, הושמעו כבר לפני שנים תלונות על ניצול לרעה חמור ושיטתי של מעמדם ביחס לסטודנטיות אשר היו כפופות להם. בכל אחד מן המקרים התלונות היו ידועות לקולגות, לראשי מחלקות, ולכן גם למוסד, האוניברסיטה . בכל אחד מן המקרים נהנו הנילונים מתמיכה וגיבוי גורפים מן הקולגות, ראשי החוגים והמוסד. ראשי חוג, אף שקיבלו פניות ישירות מן הסטודנטיות, בחרו לא לעשות דבר, ובכך לחזק את ידי המרצים המנצלים, לפגוע בסטודנטיות ולעבור על החוק. הקולגות והמוסד בחרו גם הם לשתוק ולא לעשות דבר, וכך לגבות את הפוגעים. רבים אף התייצבו לצד המרצים הנילונים, חיבקו אותם בחוק, ותרמו להשתקת הסטודנטיות המתלוננות.

 

בעקבות חשיפתה האמיצה של אחת הסטודנטיות, אורטל בן דיין, לפני שלוש שנים באתר “העוקץ”, יצאו שתי הפרשות אל המרחב הציבורי. לחץ תקשורתי מסיבי הביא את האוניברסיטה העברית לחשוב מחדש ולהחליט לטפל בשתיהן. בכל אחת מהן נעשו על ידי האוניברסיטה טעויות לאינספור, לרבות פניה למשטרה במקום עריכת בירור משמעתי פנימי שהחוק מחייב לעשות (בעניין בן ארי), ולרבות ביטול החלטה משמעתית חזקה של טריבונל משמעתי (בעניין ארן) לטובת הסכם גישור פשרני וחיוור. ואולם בשני המקרים גברה באוניברסיטה העברית ידם של מי שהתעקשו לעשות מעשה, וכנגד כל הסיכויים והכוחות החזקים שעמדו מולם – הם בכל זאת הצליחו להביא לכך שמשהו נעשה לטיפול בתלונות הקשות. שני המרצים הועמדו להליכים, החלטות העניינם התקבלו, ומעל לכל – ההחלטות פורסמו קבל קהילה ועולם (ההחלטה בענייו של אייל בן ארי הועלתה על ידי האוניברסיטה העברית לאינטרנט, כדאי מאוד לקרוא ולהעביר הלאה – שיעור מאלף בהתעללות מינית שיטתית מתוחכמת של בעל מרות בכפופות לו. http://academic-secretary.huji.ac.il/?cmd=news.366&act=read&id=74 . ובעניינו של גדעון ארן – לא הוטל איפול כל פרטי ההסכם שהושג בין האוניברסיטה ובין המתלוננת, אורטל בן דיין). על כך יש לחזק את ידי הגורמים האמיצים באוניברסיטה, ולברך על הצלחתם  – גם אם חלקית, ובמחיר אישי לחלק מן המעורבות והמעורבים. שינויים ותיקון עולם אינם קורים ב”זבנג וגמרנו”. רבות ורבים משלמים מחירים גבוהים לאורך הדרך, ויש לראות גם את חצי (או רבע) הכוס המלאה: שמוסדות, ואפילו גדולים, חזקים ועתיקים כמו האוניברסיטה העברית כן זזים מעמדות שהתחפרו בהן שנים רבות, וכן נאלצים להכיר בשינויי העיתים. על כך נאמר – צעד קטן לאוניברסיטה העברית, צעד גדול לחברה הישראלית בדרכה לשינוי דפוסי הניצול המיני השוררים בה.

 

נקודות רבות בפרשיות הללו ראויות לניתוח מעמיק וחשיבה יסודית, בהקשרים רבים, וחלק מן הדברים אשתדל לעשות כאן בהמשך. אך אפתח, הפעם, בנקודה פשוטה שדומני שקל להבהיר גם ללא התעמקות בפרטי הפרטים: קלותם הבלתי נסבלת של העונשים. במקרו של ארן, הדבר שקוף ופשוט: למרות שנקבע – על סמך הודאתו – כי המרצה ניצל לרעה את מעמדו וכוחו, קיים יחסי מין עם סטודנטית שלו והוציא דיבתה רעה בקרב מרצים אחרים לאחר מכן, לא הוטל עליו כל עונש שהוא. הנה ציטוט מתוך אחת ההחלטות שנתנה וועדת משמעת של האוניברסיטה בעניינו: “הוא הודה שהוא קיים יחסים אינטימיים עם תלמידה שהוא לימד; הוא הודה שהוא שוחח עם אנשים אחרים במחלקה שלו, לרבות מרצים אחרים שלימדו את המתלוננת אף הם, על יחסיו עם המתלוננת; הוא הודה ששיחות אלה התנהלו לא רק במהלך הקשר אלא גם בשנתיים שלאחר סיומו; הוא הודה שעשה זאת בהתעלם מבקשותיה של המתלוננת לחדול מכך; הוא הודה שלאחר סיום הקשר עם המתלוננת הוא המשיך לנהוג בה ולהתבטא כלפיה “בדרכים לא ראויות שגרמו לפגיעה בה”; הוא הודה שהוא התבטא באוזניה ובאוזני אחרים באופן שפגע בשמה הטוב וגרם לה לחוש מאוימת, לאחר ששמע שהיא עומדת לפרסם רשימה על הקשר שהיה ביניהם ומתוך ניסיון למנוע זאת”.

אם כן, למרות שהובהר מעל לכל ספק, אפילו לדעת המוסד, שהנילון נהג באופן לא הולם – הוא יצא ללא פגע כלל. שמח וטוב לב בשנת שבתון בברקלי, ממנה יחזור, ככל הנראה, ללמד ולהנות מכל ההטבות המופלגות שקביעותו באוניברסיטה מקנה לו. “עסקים כרגיל” והחיים יפים. ואם לא די בכך, בתגובתו של עורך דינו למאמרו של אור קשתי בהארץ, הוא מתכחש להודאתו של ארן בהתנהגות לא הולמת, ומטיל את כל האשם והרפש על המתלוננת; ממש כפי שעשה לאורך כל השנים בהן, במקום להודות ולהתנצל, הוא הכחיש, איים, ועשה הכל כדי לפגוע בה ולהקשות עליה את החיים. שוב: גם עכשיו, לאחר שכבר הודה  בפני האוניברסיטה בהתנהלותו הפגומה, הוא מאשים את קורבנו בדיוק במה שהוא עצמו הודה בו בהליך הגישור: התנהגות לא הולמת, וגם במה שהאוניברסיטה נוכחה בו ביחס לארן: בבריונות והתנהגות אלימה וכוחנית. מה יש לומר שאינו זועק בעצמו? אולי שעכשיו, אחרי שנכשלה בהעמדתו לדין על עצם המעשים שעשה לסטודנטית, יכולה האוניברסיטה להעמידו להליך משמעתי חדש על התנהגות לא הולמת חדשה: ההשתלחות הפומבית הנבזית בסטודנטית וההתנערות מן האחריות למעשיו לאחר שכבר הודה בהם והושגה ההסכמה בגישור. כי השתלחות זו מתועדת שחור על גבי לבן בכתבתו של אור קשתי. (אמנם ארן לא הגיב בעצמו, אך משום שלא התנער מתגובת עורך הדין שלו, שמייצגו – עורך הדין מדבר בשמו).

 

תמוהה לא פחות היא גזר הדין של ועדת המשמעת האוניברסיטאית בעניין אייל בן ארי. אצטט מספר שורות מתוך ההחלטה, כפי שפורסמה על ידי האוניברסיטה. הדברים מעידים על חומרת המעשים מצד אחד – ועל קולת העונש מן הצד השני:

 

החלטות בית הדין התקבלו פה אחד, ואלה הן:

בהסתמך על האמור בגוף הכרעת הדין אנו קובעים שהנילון התנהג באופנים שאינם הולמים איש סגל

של האוניברסיטה העברית. היות שכך החלטנו להרשיע את הנילון בעניינים שמפורטים להלן:

א. אנו קובעים כי הנילון ניצל לרעה את מעמדו בהציעו לשרה להצטרף אליו לנסיעה לאטלנטיס,

בנסיעתם המשותפת לשם,  בעובדה שחלקו חדר וקיימו יחסים אינטימיים במהלך שהייתם

באטלנטיס.  בכל אלה אנו מוצאים את הנילון אשם בהתנהגות שאינה הולמת איש סגל אקדמי,

שנעשתה תוך ניצול חולשותיה וחוסר בטחונה של שרה.

בית הדין מוצא את הנילון אשם בהתנהגות לא-הולמת בכך שהסכים להנחות את שרה בעבודת

הדוקטורט שלה,  זאת על אף שהתקיימה ביניהם מערכת יחסים אינטימית כאמור לעיל.  בכך פגע

הנילון הן באמינותה המקצועית של שרה והן בשמה הטוב של האוניברסיטה העברית.

אשר על כן מרשיע בית הדין את הנילון בעבירות שיוחסו לו בפרשה השנייה בקובלנה.

ב. אנו קובעים כי הנילון ניצל לרעה את מעמדו כשהציע לרבקה לחלוק עימו חדר בעת שהייתם

המתוכננת בגרמניה. התנהגות זו איננה הולמת איש סגל אקדמי.

אשר על כן מרשיע בית הדין את הנילון בעבירות שיוחסו לו בפרשה השלישית בקובלנה.

ג. אנו קובעים כי הנילון ניצל לרעה את מעמדו כשהציע לרחל לחלוק עימו חדר בקמלוט. התנהגות זו

איננה הולמת איש סגל אקדמי.

וכן אנו מוצאים את הנילון אשם בהתנהגות לא-הולמת בכך שהסכים להנחות את רחל בעבודת

הדוקטורט על אף שהתקיימה ביניהם מערכת יחסים רגשית וקרובה כפי שתואר לעיל. בכך פגע הן

באמינותה המקצועית של רחל והן באמינות העבודה המקצועית באוניברסיטה העברית.

אשר על כן מרשיע בית הדין את הנילון בעבירות שיוחסו לו בפרשה הרביעית בקובלנה.

 [… כאן מפורטות מספר האשמות שבהן לא הורשע הנילון, ביחס לסטודנטיות נוספות שהתלוננו נגדו על דברים דומים לאלה שלגביהם כן הורשע]

 

 

ב”כ הקובלת הודיעה כי הנהלת האוניברסיטה רואה את מעשיו של פרופ’ בן-ארי בחומרה רבה וכי היא

סבורה כי העונש צריך לשקף את חומרת המעשים שבגינם הורשע ואת הנזק שנגרם למתלוננות

ולמוסד.  לפיכך מבקשת הקובלת [האוניברסיטה] להשית על המורשע את העונשים הבאים:  פסילה משירות באוניברסיטה לצמיתות,  הפסקת הדרכת הסטודנטים לאלתר ושלילת קצבת הפרישה עד הגיעו לגיל הקבוע בחוק.

בנוסף התובעת מבקשת שבית הדין יפסוק כי על המורשע  לפצות בסכום של 8,000 ₪  כל אחת

מהמתלוננות שלגבי עניינן הורשע.

פרופ’  בן-ארי,  בפנייתו לבית הדין,  ביקש להתחשב בנזק הרב אשר נגרם לו כתוצאה מניהול ההליך 

נגדו.  לדבריו סבל מנזק כלכלי) אבדן המשרה שהוצעה לו בהונג קונג,  הוצאות משפט כבדות,  נזק

משפחתי ובריאותי,  נזק למעמדו באוניברסיטה ופגיעה קשה בשמו הטוב ובמוניטין שלו,  זאת היות

שהתפרסמו נגדו האשמות עוד לפני שהקובלנה הוגשה על ידי האוניברסיטה.  אלה הציגו את מעשיו

באור חמור במיוחד וכללו אף את הטענה שהוא אנס את תלמידותיו.  טענות אלה לא הועלו בקובלנות

ולא נמצאו להם כל תימוכין.

ב”כ המורשע עמד על עובדת חלוף הזמן הרב בין העבירות שלגביהן הורשע  ועל העובדה כי מדובר

בקביעת נורמות חדשות. כן נאמר כי המורשע הביע חרטה על מעשיו.

 

בית הדין סבור כי העונש שביקשה הקובלת,  שהוא החמור ביותר הקבוע בתקנון,  אינו הולם את

המעשים אשר לגביהם הורשע פרופ’  בן-ארי ואין זה מן הראוי להשיתו עליו.  עם זאת סבור בית הדין,

כפי שאמר בהרחבה בהכרעת הדין,  כי מעשיו של פרופ’  בן-ארי חמורים בהחלט,  ופגעו פגיעה של ממש

הן בתלמידותיו והן באוניברסיטה העברית. אשר על כן פוסק בית הדין כי יש לפסול את פרופ’ בן-ארי משירות באוניברסיטה העברית לתקופה של שנתיים, החל בשנת הלימודים תשע”ב.

 

 

במילים פשוטות: האוניברסיטה בקשה לפסול את אייל בן ארי מהוראה באוניברסיטה לצמיתות. זאת עקב הניצול הבוטה, הכוחני, המתמשך והשיטתי של סטודנטיות. בית הדין המשמעתי קיבל את הטענה כי ההתנגות היא “חמורה בהחלט” וכי פגעה “פגיעה של ממש הן בתלמידותיו והן באוניברסיטה העברית”. אבל ליבם החנון והרחום של אנשי הועדה לא איפשר להם להטיל עונש של ממש, “עונש בהחלט” על הפגיעה ה”חמורה בהחלט”, והם החליטו להסתפק במה שנשמע על פניו כבדיחה לא מצחיקה: השעייה של שנתיים בלבד. שנתיים. לא חמש, לא עשר – שתיים. על התנהגות “חמורה בהחלט”, שגרמה “פגיעה של ממש הן בתלמידותיו והן באוניברסיטה העברית”. דומני שאין צורך בתארים משפטיים גבוהים כדי לזהות את הגיחוך שבתוצאה המביכה. יש לקוות שהאוניברסיטה העברית תערער על גזר הדין ותעמוד על פסילה לצמיתות, כדי שהפרופסור שבמשך שנים ארוכות ניצל לרעה את כוחו העודף, במודע, במזיד, בידיעה מלאה שהוא גורם נזק נורא לנשים כפופות לו, לא ישוב לעשות זאת בעוד שנתיים, ולא בכלל. כדי שסטודנטיות תרגשנה מוגנות, ותדענה שאכן אפשר להתלונן בפני המוסדות האקדמיים ולקבל מהם הגנה וצדק. וכן למען “יראו וייראו”. כי כידוע היטב, אייל בן ארי אינו ה”משה קצב” היחיד באוניברסיטה העברית, ולא באוניברסיטאות ומכללות אחרות ברחבי הארץ (כמו גם בשאר חלקי עולם העבודה הישראלי). לאחר שנים של יסורים ולבטים של סטודנטיות שעברו תהליכים נפשיים קשים, העזו סוף כל סוף חלק מן הקורבנות להתלונן, ואף הצליחו – כנגד כל הסיכויים – להשמע. כדי לעודד נשים נוספות הנמצאות בנעליהן (ואגב, יש גם גברים, סטודנטים), אי אפשר להסתפק בעונש “סמלי” של הרחקה לשנתיים. יש לתת להן הגנה לצמיתות, ולאותת בכך שאפשר להתלונן – ולהצליח להשתחרר מן הדיכוי.