מזה חודש שהתותחים רועמים, האזעקות מזעיקות, העשן מיתמר והקברים נחפרים. הקטיושות נופלות, כוחותינו מפציצים והכאב תופח לממדים שלא זכרנו. כמו גם האימה.
לאורך הדרך, הציבור הרחב תמך ללא עוררין, השמאל קרא בכל פה לחדול, והתקשורת, ככלל, תמכה בממשלה והשאירה את הביקורתיות לאחר כך. עכשיו, מקץ חודש, נראה שמתחיל חשבון הנפש של האוחזים בעטים, ומתחילים להשמע הקולות המסוכנים.
 
ארי שביט לקח על עצמו להיות שופרה המלהם של עמדת ה – backlash השמרנית, ועושה זאת במלוא הקיטור מעל דפי עיתון הארץ. לשיטתו, הלקחים ברורים: התבוסה המבישה מוכיחה שבשנים האחרונות בחרה ישראל להיות אתונה מפונקת ולא ספרטה לוחמת; בעלי ההון המפונקים, המבקשים לעצמם חיים של שפיות “ככל העמים”, האקדמיה הרפויה עם “התקינות הפוליטית” שלה, “הפמיניסטיות וההומו-לסבים” – כולם עשו יד אחת, חברו לעשות שמות ברוח הישראלית, ורופפו אותה כליל. הם תקפו את הגבריות הישראלית, הלאומיות הישראלית, הכוחנות והעצמה, ריפו את ידינו, והפכו אותנו לרכיכות. ועתה, ברגע של אמת – אנו רכיכיים מדי כדי להגן על עצמנו. המסקנה – לחדש ימנו כקדם, להסיר מעלינו את החלשלושים המחלישים, ולחזור להווית הקרב שהיא נשמת אפנו, ותמיד תהיה. 
 
בשנת 2006 כמעט קשה להאמין שעיתונאי “ממלכתי” בעיתון אליטיסטי יפצח במסע הסתה נגד “התקינות הפוליטית”, האקדמיה, התקשורת, “הפמיניסטיות וההומו לסביות”, אבל עובדה. ובעצם, למה לא? סימונו של מיעוט קטן ולא אהוד כשעיר לעזאזל האשם בכל התחלואים היה מאז ומעולם האמצעי הבטוח והיעיל ביותר להסית את ההמונים להתלכד למטרה ברורה, נוחה וקלה להשגה. מי כמונו יודע: מסמנים, משלהבים, מסיתים, מתנפלים, מחסלים, ובתוך כל המהומה – משתחררים מן התסכול, הכאב והחרדה העמוקה מן הקשיים האמיתיים. מתכון בדוק שמעולם לא הכזיב.
 
אכן, המלחמה שסיימה עתה חודש ראשון היא טרגדיה מהיבטים רבים. ההרס הנורא, השיתוק, אבדן חיי אדם, החורבן, החרדות – כולם מוכרים וידועים ואין לי צורך לחזור עליהם. אבל לא התקינות הפוליטית, האקדמיה, הפמיניסטיות או ההומו-לסביות הם שהביאו את כל אלה עלינו. מה שהביא את כל אלה עלינו ועל שכננו הם השנאה, החשדנות והאימה ההדדיות המלובות על ידי קיצוניים ואינטרסנטיים, הסכסוך הבלתי פתור ביננו ובין הפלסטינאים, הנכונות האיראנית-סורית-חיזבאללה לנצל בורות וקנאות דתית ולהקריב חיי אדם ללא היסוס, והתנהלותה של ההנהגה הישראלית שהוכיחה את עצמה כיהירה וחסרת אחריות, כזו שיורה לפני שהיא חושבת ומנסה לשחזר התנהגויות “אבו עלי” מן העבר בחוסר כישרון. כל זה מורכב ומסובך ומפותל – ככה זה במציאות ובודאי במזרח התיכון. הרבה יותר קל להאשים הומואים ולסביות. ופמיניסטיות.
 
קשה לדעת בודאות מה היה קורה אילו: אילו לא סיפחנו את השטחים שכבשנו ב – 1967; אילו העברנו אותם לשליטה פלסטינאית לפני עשור, שניים, שלושה. אילו מימשנו את  הסכמי אוסלו, אמנת ז’נבה, מפת הדרכים או פתרונות אפשריים אחרים. אילו הסכמנו להחלפת שבויים בראשית יולי 2006, ופעלנו בצינורות דיפלומטיים כנגד איראן והחיזבאללה. קשה לדעת – כי מעולם לא בחרנו באפשרויות הללו. גם הפעם, כמו באינספור פעמים בעבר הקרוב והרחוק, שבנו ובחרנו שוב ושוב בכוחנות הלוחמנית המוכרת, שארי שביט המתלהם מתגעגע אליה בנוסטלגיה רומנטית ומנסה להעצימה עוד יותר.
 
האמת היא שכוחנות זו מעולם לא התפוגגה. חלקנו ניסינו, מנסים ומנסות – ונוסיף לנסות כל עוד נפשנו, לשנותה; ללכת בדרך אחרת; לנסות בחירה בחיים ולא בלוחמה מתמדת. אבל המהפך טרם התרחש. ישנם אותות מעודדים המבשרים שחלקים גדלים והולכים בציבור מבקשים לקדמו – כך למשל, בחירות 2006 היו סימן מובהק כזה. אך הדרך עודה רחוקה. אתוס של עם, ובודאי עם שעבר שואה ומספר לא מבוטל של מלחמות, אינו משתנה בין יום, ואולי גם לא בין עשור. ימים רבים עוד יחלפו עד שאכן נהיה במקום בו טוען שביט שאנו מצויים כיום.
 
מה שקרה באמת הוא לא שהחלפנו אתוס והאתוס החדש כשל, כגירסתו של שביט, אלא שדבקנו באתוס הרגיל שלנו, שהוכיח את קוצר ידו. ועכשי, ונוכח השבר והאימה, נשאלת השאלה – האם כשהכוח לא עובד יש להפעיל עוד ועוד ועוד, כעצת אחיתופל של שביט, או שמא להביט למציאות בעיניים ולהודות שאין מנוס מחיפוש דרך אחרת. דרך שלא תהיה פשוטה, לא נעימה ולא הרואית. היא תהיה מורכבת ואיטית, מלאת פיתולים ומהמורות, התקדמויות ונסיגות, סימני שאלה וחרדות קיומיות. אבל אולי יש בכוחה להוביל אותנו למקום שונה מגיא הצלמוות אליו מובילה תמיד החרב. שם כבר היינו, ורבים ורבות מאתנו אינם רוצים לחשוב ששם נהיה תמיד.
 
בחודש האחרון לא נקטתי עמדות נחרצות ולא פרסמתי הגיגים. המציאות מורכבת ומחייבת למידה, מחשבה, עיכול והתמודדות. היריות מן המותן – של אוחזים בעט המשפיעים על דעת הקהל, ממש כמו של פוליטיקאים ואנשי צבא, הן הרות אסון. הסכנות גדולות מכדי לפתור אותן בניתוחים נחרצים ו/או מתלהמים. ואם האוחזים בעט נוהגים בחוסר אחריות, על הציבור להזהר ולהתרחק מהם.

להלן תגובה שקיבלתי מיד בסמוך לפרסום הרשימה, וחשבתי שמן הראוי לפרסמה:

אורית שלום! אני כותב מתוך הערכה גדולה לכתיבתך ולעמדותיך, מאחר שהפוסט האחרון שלך בבלוג עורר בי התנגדות. למרות הסלידה המובנת שלך מה-backlash השמרני שמייצג ארי שביט, נראה לי שחשוב לבחון האם אין ביסוד המתקפה שלו על הליבראליזם הישראלי (החלוש גם כך), ביקורת נכונה, אותה את מבטלת לחלוטין ברגע שקיטלגת את שביט כריאקציונר.

הטיעון הענייני שחבוי, לדעתי, בבסיס הביקורת המתלהמת של שביט, הוא כי העמדה הליבראלית חוטאת בפעולה מתוך רציה, תוך התעלמות מאיומים מהותיים המהווים סיכון ממשי לבטחוננו. יוזמי העימות הנוכחי פועלים מתוך אג’נדה שמוזנת על ידי אידיאולוגיה דתית מהותנית השואפת לעימות ומקדשת את המוות על פני החיים. גם אם כמות ניכרת מהתמיכה העממית המקומית והבינלאומית לה זוכה חיזבאללה ניזונה מכישלוננו לסגת מעמדתנו היהירה ככובש ולנהל מו”מ מפוכח, זהו לא מקור העימות. העברתן של חוות שבעא לידי לבנון (או סוריה) לא תביא קץ למאמצי נצראללה ליצר חיכוך מתמיד עם ישראל. האח חסן נהנה פוליטית מעמדתו כחוד החנית במאבק איסלאמי, ומקדם את האג’נדה של איראן של אחמדינג’אד, הדומה במידה רבה לאיראן שהיתה מוכנה להקריב את אזרחיה כמשאב מתכלה במשך 12 שנות המלחמה עם עיראק. מאז לידתו במצרים של שנות ה-30, בחנו מנהיגי האסלאם הפונדמנטאליסטי כל עימות בין מדינות ועמים איסלאמים לבין המערב כבסיס להפקת לקחים והסתגלות לקראת “השלב הבא” במה שהם רואים כמאבק ארוך טווח שתכליתו מימוש חזון האומה האיסלאמית הגדולה. תבוסות 48′ ו-67′, הניצחון האלג’יראי ב-62′, הישגי 73′, אפגניסטן מול בריה”מ וארה”ב, ו-9/11 משתלבים עם דוגמאות מעידן העימות הבין-גושי ומשמשים לניתוח נקודות החולשה של השטן הגדול והקטן.

אמת ויציב היא שישראל דהיום אינה נמצאת בסכנה של פלישת צבא זר לשטחה והכנעתה בכוח צבאי. נראה גם סביר לומר כי כבר משלב מוקדם ביותר של קיום המדינה היתה עוצמתנו גבוהה בהרבה מהתמונה שמצייר אתוס “מלחמות האין-ברירה” שלנו. למרות כל זאת, האיום שמציב לנו חיזבאללה בימים אלה הוא קיומי , מאחר שהוא מכניס פחד וחוסר וודאות לחיינו, מערער את הכלכלה, הופך את החיים בצפון המדינה לאתגר שסימן שאלה מרחף מעליו, מכניס כאוס למערכת הפוליטית שלנו, ומחזיר אותנו אל העידן בו כל אזרח היה חייל עם 11 חודשי חופש בשנה. הצורך בהתמודדות בטחונית מסכל, שוב, את הנסיון הציבורי להפנות משאבים לעבר שיפור המערכת השלטונית, החינוך והרווחה. בכוח צבאי מצומצם אך מתוקצב היטב הצליחה איראן לערער את יכולתנו להגיע לנורמליזציה, לחיים של שפיות “ככל העמים”, שאת ואני רואים בהם אידיאל מספק שראוי לה למדינה דמוקרטית לשאוף אליו.

הערעור וחוסר הוודאות אינם הסתבכות הנובעת מחוסר יכולתנו לפעול בריסון, להבליג על חטיפת 2 החיילים ולפעול באמצעים מדיניים להשבתם. הערעור וחוסר הוודאות הם הם היעד אליו שאפו מנהיגי המאבק האיסלמי להגיע, ולו הפרובוקציה הזו היתה נתקלת באיפוק, היו מוצאים אחרת, חריפה יותר, לעורר באמצעותה את הקולקטיב הישראלי הנהנתן מרבצו. האם חדירות מחודשות ליישובים בצפון וחטיפת אזרחים נשמעים לך כתרחישים מופרכים? איפוק אל מול שטף של פרובוקציות רצחניות מכרסם בדמוקרטיה ומערער את יציבות המשטר ובכך מוביל להחרפת האיום על המדינה. כל עוד אין ביכולתנו לנטרל בכלים מדיניים את הגורמים השואפים לערעור הסדר הפוליטי בישראל, או לפחות לחנוק את מקורות החמצן המזינים את התבערה האסלאמית הזו, מהווה כל עימות נוסף שלנו עם האסלאם השיעי מקרה בוחן, לפיו תקבע עוצמת הגל הבא של ההתקפות על הקיום הנורמלי בישראל. למידת הפגיעה של צה”ל בחיזבאללה תהיה השלכה ישירה גם על משך והיקף “חלון ההזדמנויות” המדיני הבא, אותו נוכל לממש לניטרול האיומים על המדינה. תקוות רוב הציבור בישראל- כי נורמליזציה בלבנון בעקבות הנסיגה תביא לדעיכת אנרגיה בחיזבאללה ותוליד שקט בגבול הצפון- נכזבו. לתקוות הללו נלווה אוסף של הנחות יסוד לגבי יכולתנו להמנע מעימות צבאי כבסיס לפתרון סכסוכים, ולצמצם את החיכוך עם אויבינו באופן שימנע אובדן חיי אדם בלחימה. הסיפר הפופולארי בקרב השמאל התבסס ב-6 השנים האחרונות על פקפוק כה נרחב במידת נחיצותן של פעולותינו הצבאיות במהלך השנים, עד כי חייב פסילה קטגורית של כל לחימה, והציג כל עימות צבאי כאקט של אליטה פרטורית משולחת רסן, המסרבת לבחון חלופות אחרות. גם אם אנחנו מאמינים כי הפתרון היחידי העומד בפנינו הוא מדיני, יכולתנו לחתור למימוש אופציה כזו תלויה ישירות בדרך בה תתעצב תודעת אויבינו כתוצאה מהלחימה הנוכחית.

בסיטואציה כזו, יש ערך לעיתים לסמלים המושגים באמצעות לחימה, גם כאשר הללו אינם מקדמים אותנו לכשעצמם לעבר פתרון העימות. רוצה לאמר– במציאות המזרח תיכונית, יתכן שהשאיפה לפתור את בעיותינו ללא כל שימוש בכוח צבאי (המתבטאת בקריאות לחדול מכל תגובה שבקעו מקרב השמאל החל מרגעיו הראשונים של העימות( היא מופרכת והרסנית לא פחות מהשאיפה להגיע לפתרון הסכסוך בכוח בלבד, על ידי השתלטות מוחלטת על תודעתו של היריב ו”שכנועו” להכיר בחדלונו ולהודותבצדקת דרכנו. נראה לי שארי שביט מנסה לומר כי תחת אילוצי הסביבה, אידיאולוגיה המקדשת את האינדיבידואל ורואה אותו עליון תמיד על הקולקטיב מותאמת פחות להגנה על האידיאלים הדמוקרטיים שלנו מאשר אידיאולוגיה קולקטיביסטית ולוחמנית יותר. הסלידה מכל לחימה באשר היא מתעלמת מכך שבהיסטוריה האנושית היו עימותים צודקים ומוסריים שנפתרו אך ורק במחיר של אובדן גדול של חיי אדם והרג חפים מפשע. לעיתים מתקבלת בארץ התחושה כי מי שמקדש אידיאולוגיה ליברלית עושה זאת יותר מנהנתנות וחשש מתשלום מחיר אישי מאשר מתוך פציפיזם. העובדה ששמאי הוא שוביניסט במלוא מובן המילה (על כל שלל המטענים הלאומניים והמגדריים שהעמדה הזו מביאה איתה) אינה סיבה טובה, לדעתי, להתעלם מהביקורת החשובה שהוא מאתגר איתה את השמאל הליבראלי.