אז אסתרינה טרטמן לא תהייה שרה בישראל (לפחות לא כרגע), ולכאורה – אפשר לנשום לרווחה ולעבור לפרשיה הבאה שבודאי יזמן לנו סדר היום הצפוף שלנו. אבל לפני שנשכח ונעבור לסדר היום, כדאי בכל זאת להתעכב רגע ולחשוב על הדברים יותר לעומק.

אכן, צודק אביגדור ליברמן: שקריה העלובים של חברת מפלגתו חמורים, מסוכנים וחשובים הרבה פחות מן האיום הגרעיני האיראני. הוא צודק גם במה שלא אמר, אך השתמע מדבריו: אמון הציבור בנבחריו קלוש כל כך, שעוד שרה שאיש לא יאמין למילה שתצא מפיה לא תעלה ולא תוריד. הרי ראש הממשלה נתפס כבר בשקרים חמורים יותר (לגבי מינוייו הפוליטיים הפסולים ברשות לעסקים קטנים), וקודמו בתפקיד הורחק מתפקיד שר בטחון בשל שקרים לממשלה שעלו בחיי אדם רבים (סברה ושתילה). אכן, שקרים לגבי שני תארים אקדמיים הם כסף קטן יחסית לשקריהם של שאר ה”מנהיגים” המובילים אותנו ממלחמה מיותרת לפערים חברתיים ולשחיתות שלטונית שיטתית.
 
מה שליברמן לא אומר הוא שמגמה זו, של ערעור אמון הציבור בהנהגה, עולה בקנה אחד עם משימתו להחריב את מה שנשאר מן הדמוקרטיה בישראל. מינויה של חברת כנסת שנתפסה בשקרים ובתרמית גלויה, ברורה וחסרת בושה עוד בטרם הושבעה לתפקידה כשרה – מקדם אותנו צעד נוסף בשביל לקראת 1984: “אמת היא שקר, שקר הוא אמת”. כשנתרגל לגמרי, נפסיק לערער, להרהר, לבקר, ונקבל בהכנעה של חוסר ברירה ולבסוף אף של אדישות וחוסר אכפתיות  – ידע ליברמן כי איבדנו את האמון בעצמנו כציבור אזרחי, אנו בשלים לדיקטטורה מלאה, ונקבל בהשלמה מורכנת ראש כל תכתיב וכל שלטון אימים. בדיוק כפי שהוא מתכנן. בדיוק כפי שהוא רגיל מן הבית (ברית המועצות הסובייטית), מן המדינה בה אמון הציבור בהנהגה היה אפסי, הציפיות מהם – בהתאם, הנסיון לשנות – לא קיים, והמנהיגים עשו ככל העולה על רוחם.
 
במדינה דמוקרטית ומתוקנת, שקרים מן הסוג בהם נתפסה טרטמן הם חמורים ביותר. הם מעידים על חוסר יושר, חוסר אמינות, ולכן על חוסר התאמתו של אדם לשירות הציבור ועל הצורך בהרחקתו המיידית. גם בישראל, עובדי מדינה (כמו גם עובדי צה”ל ומערכות ציבוריות אחרות) איבדו את תפקידיהם, הורחקו מן הזירה ציבורית והועמדו להליכים משפטיים (וזאת על שקר לגבי תואר אחד, לא שניים – פלוס הונאת הביטוח הלאומי). כפי שנכון וראוי. ככל ש”מנהיגנו” ירגילו אותנו לקבל את השקר, התרמית, ההונאה ושאר “נורמות מרכז הליכוד” כמובנות מאליהן – כך נתרחק מן התקינות, מן הדמוקרטיה, ובסופו של דבר – מן ההשרדות.
 
המאבק על טוהר המידות, היושר והאמון במדינת ישראל מתנהל מזה זמן. “מרכז הליכוד” ובנימין נתניהו דחפו אותו כברת דרך בכוון ההתדרדרות. קשה לזכור, אך כשנבחר אהוד ברק לאחר עידן נתניהו, נשמה הארץ לרווחה: דומה היה שימי השחיתות והשקר הגיעו אל סופם לפני שקברו אותנו עימם. לאחרונה, ממשלת אולמרט ונשיא המדינה הנוכחי החזירו אותנו לתהומות שקשה היה להאמין שיתכנו. והנורמות הולכות ונשחקות, נשחקות והולכות. ואנו מביטים בהשתאות כלא מאמינים שזה קורה לנו.
 
במציאות קשה זו, שהנורמות הציבוריות אינן ממלאות את תפקידן כיוון שה”הנהגה” מתעלמת מדעת הקהל ומן הביקורת הציבורית, התקשורת ומערכת המשפט הם הכלים היחידים שנותרו על המשמר. את התקשורת תקף כבר “נשיא המדינה”, ועכשיו אביגדור ליברמן מסביר לציבור כי תקשורת הממלאת את תפקידה הביקורתי במדינה דמוקרטית יוצרת “דיקטטורה” ו”ממאיסה את הדמוקרטיה” (“שחור הוא לבן, לבן הוא שחור”, 1984). ובאשר למערכת המשפט – ראש ממשלה מושחת מינה שר משפטים שנועד לסרס את הביקורת המשפטית שמנסה להגן ככל שעוד ניתן על טוהר המידות, היושר, האמון והדמוקרטיה. הצהרותיו של שר המשפטים החדש, דניאל פרידמן, כי בכוונתו לעקר את בג”ץ ולמנוע בכך את הביקורת השיפוטית על טוהר המידות – נועדה ליטול מאיתנו את מעט האמון במערכות, בכוחנו כאזרחים, בכללי מנהל תקין ובדמוקרטיה – שעוד נותרו. נכון, במדינת ישראל מערכת המשפט נדרשה למלא הרבה יותר מדי מן התפקידים שדעת הקהל והנהגה אחראית היו צריכים למלא. אבל בהעדר מוצא אחר – עדיפה ללא ספק התערבות בג”ץ על פני שליטה מושחתת חסרת מיצרים של אהוד אולמרטים, אביגדור ליברמנים וטרטמניות למיניהם.  
 
מקרה טרטמן הוא מקרה לדוגמא, ויש להביט בו וללמוד. נראה שכללי המנהל התקין לא היו מצליחים לחסום את המינוי הבלתי נסבל (הייתי אומרת בלתי אפשרי – אבל דומה שאין דבר כזה, במקומותנו). לכאורה, אפשר היה לקוות שחברי הכנסת יעמדו על רגליהם האחוריות וימנעו אותו – אבל אחרי התנהגותם הפחדנית וחסרת עמוד השדרה במצבים חמורים יותר – קשה לתלות בהם תקוות רבות. אלמלא נשברה טרטמן ונסוגה מן המועמדות – השלב הבא היה פניה לבג”ץ למנוע את המינוי הבלתי נסבל. את המוצא האחרון הזה מבקש דניאל פרידמן, שר המשפטים, לגזול מאיתנו. כדי לטמטם את חושינו לחלוטין. זה הזמן לנקוט עמדה שאינה משתמעת לשני פנים ולצאת למאבק ציבורי – כל עוד אפשר.