אין הרבה היבטים משמחים לפרשות הנחשפות של הטרדות מיניות בצמרת המשטרה. הגילויים החוזרים ונשנים שבכירים במערכת אכיפת החוק של מדינת ישראל מנצלים לרעה את סמכותם ומרותם ועושים שימוש פסול בכוחם המערכתי ובאמון שניתן בהם הם לא פחות ממזעזעים. אי אפשר שלא לראות שלפחות חלק מן התרבות הארגונית של הגוף המופקד על שמירת החוק, על ערכי הליבה המוגנים ועל ביטחונם של אזרחי המדינה — אינו עולה בקנה אחד עם החוק ועם ערכי היסוד, ובראשם – עם כבוד האדם וחירותו. זוהי, כמובן, תובנה קשה, שכן אם חלק משומרי החוק וערכי המדינה קמים עליהם בעצמם — איזו תקווה יש לאזרחים ולאזרחיות הפונים אליהם?

יחד עם זאת, את המועקה הקשה הזו מפיגות נקודות אור גדולות. ראשית, השיח הציבורי מתייחס אל הסוגיה ברצינות מרבית, מגנה נחרצות את ניצול השררה, ודורש הסברים ומעשים. שנית, המשטרה עצמה יוצאת חוצץ כנגד התופעה הפסולה, ומוקיעה אותה בלשון חד משמעית. קריאתו של המפכ”ל דנינו לבכירי הארגון, שאם אינם מזדהים עם ערכי היסוד של המערכת — יקומו ויעזבו, היא עמידה נחרצת ובלתי מתפשרת על שלטון החוק ועל כבוד האדם. אם המשטרה תמשיך ותגבה במעשים את המילים היפות הללו – תהיה זו סיבה לשמחה של ממש.

והנה, יש מי שמצליח לפגום בכל אלה ולהמציא דרך חדשה להאשים את הקורבנות ולחזור לשיח הישן והפסול של “הטוענות להטרדות הן שפיתו, שהביאו את זה על עצמן, שהדיחו גברים טובים וטמנו להם מלכודות”. העיתונאי יואב יצחק, המתיימר להיות קול האמת והמצפון, מכריז לגבי פרשיות הניצבים כי “שוחד מיני; זה כל הסיפור”. לשיטתו, הניצבים שהטרידו מינית את השוטרות הכפופות להם קיבלו מהן שוחד מיני. מכיוון שכך – מסתבר שהשוטרות הציעו לניצבים הללו ונתנו להם שוחד מיני, ולכן הן אינן קורבנות של הטרדות מיניותאלא עברייניות האשמות במתן שוחד, ויש להאשימן ביחד עם הניצבים.

http://www.news1.co.il/Archive/0024-D-99739-00.html

הטיעון נשמע הגיוני ומפתה, ומצליח לבלבל ולתעתע בקוראים ואף בעיתונאים ותיקים וממולחים. לכן חשוב להבהיר את הכשל שעליו הוא מושתת, אשר הופך אותו לדמגוגיה מוטעית ומטעה.

הטרדה מינית תוך ניצול מרות בארגון היררכי היא אכן סוג של לקיחת שוחד. אבל השימוש בביטוי “לקיחת שוחד” בהקשר זה הוא מטפורי, ולא משפטי. זוהי לקיחת שוחד במובן זה שבעל הדרגה נוטל, לטובת הנאתו האישית, טובין שהוא מצליח להשיג תוך שימוש לרעה בשררה הארגונית שהועמדה לרשותו למטרות אחרות לגמרי. אך אין זו לקיחת שוחד במובן של עבירה פלילית שמשמעותה שישנו גם עבריין האשם במתן שוחד. למה? כי לעבירת השוחד שותפים שני צדדים: יש מי שמציע ונותן, ויש מי שמקבל ולוקח. לעומת זאת, הטרדה מינית תוך ניצול מרות היא פעולה חד צדדית ללא הסכמתו של הצד המוטרד. זוהי סחיטה באיומים של טובת הנאה מינית שהבכיר סוחט את הכפוף לו; או שהיא הצעת הצעות מיניות חוזרות ונשנות לכפיף שאינו רוצה בהן, תוך ניצול מרותו של המציע; או שהיא התייחסות חוזרת ונשנית של בכיר למיניותו של כפוף באופן שאינו רצוי לזה; או נגיעות מיניות של הבכיר בכפוף לו, ללא הסכמתו של זה; או ביזוי והשפלה מיניים של הכפוף על ידי הבכיר.

ההבדל ברור וחד: בעבירה של שוחד (כולל שוחד מיני), שני הצדדים מעוניינים באינטראקציה אשר שניהם נהנים מתוצאותיה, אך היא גורמת להשחתת ארגון ולניצול לרעה של סמכות. לכן שניהם נושאים באחריות. בהטרדה מינית הנעשית תוך ניצול סמכות, רק צד אחד (המטריד בעל הסמכות) מעוניין באינטראקציה, ואילו הצד השני אינו מעוניין בה; לפעמים הוא נכנע לה משום תחושה של חוסר ברירה, אך כניעה כזו איננה מגלה רצון או הסכמה. לכן הצד המוטרד מינית מוגדר על ידי החוק כקורבן ולא כעבריין. לכן האחריות מוטלת אך ורק על המטריד המנצל לרעה את מרותו.

כשיואב יצחק מכנה את ההטרדות המיניות במשטרה “שוחד מיני” הוא משתמש לרעה במטפורה כדי ליצור את הרושם שהשוטרות שהוטרדו מינית אשמות בהצעת שוחד (מיני) ונתינתו. בכך הוא מוציא את דיבתן רעה וטופל עליהן אשמת שווא. כי בדיווחים על חקירות הניצבים אין שום רמז לכך שהשוטרות הציעו ונתנו, אלא דווקא שהניצבים הם שיזמו ולקחו. במסווה של התרעה על שחיתות ושוחד, יצחקי מנסה להחיות את הסטראוטיפים והדעות הקדומות החשוכים שהאישה תמיד אשמה בכל פורענות מינית שבאה עליה. הוא מנסה להפחיד את השוטרות ולהשתיקן; הוא נותן יד להנצחת מצב מושחת תוך התחזות ללוחם בשחיתות. הוא משתמש לרעה בכוחו כרטוריקן כדי להשיג לעצמו טובת הנאה פסולה: השבה ליושנה של עטרת הסקסיזם ושלטון כוחני של גברים בנשים.