מורל ומחמוד התחתנו, במזל טוב. חבל שפרטיותם חוללה, אך הדבר איפשר לשרת הבריאות ואפילו לנשיא החדש לשלוח להם ברכות ואיחולים ממלכתיים, ועל כך יש לשמוח מאוד. במקרה הפרטי הזה, עכשיו נותר רק לקוות למענם, כמו למען כל זוג, שהזיווג יעלה יפה ושהם ישכילו למצוא את הדרך להיטיב זה עם זו וזו עם זה ולמצוא אושר משותף. זוהי עבודה קשה, וכל זוג זקוק למיטב האיחולים והעזרה.

במישור האישי של מחמוד ומורל הכול טוב ויפה. אבל תחושת הניצחון הקטן שחש הציבור הנאור נוכח התקיימות החתונה – מופרכת. חתונתם של מורל ומחמוד איננה “סוף טוב” בסיפור על רומאו ויוליה שגברו על כוחות החושך הגזעניים. הסיפור הוא על אזרחית ישראלית המוגדרת על ידי המדינה “יהודיה”, שרצתה להתחתן עם אזרח ישראלי שמוגדר על ידי המדינה “מוסלמי”, ומדינת ישראל עודדה אותה להתאסלם, בכך שלא איפשרה לה להתחתן איתו כיהודיה. כי במדינת ישראל, כל עוד מורל מוגדרת “יהודיה” ומחמוד “מוסלמי” – הם אינם יכולים להתחתן. מבחינת המדינה הם אינם שני אזרחים שרשאים לבוא בברית הנישואים, אלא בבחינת ציפור ודג – שני מינים שאינם מתערבבים זה בזה. דרך המלך היחידה שהמדינה פותחת בפניהם כדי להתחתן היא שאחד מהם ימיר את זהותו ויצטרף ל”עדה הדתית” של בן או בת הזוג. במקרה זה – מורל היא שהצטרפה ל”עדתו הדתית” של הגבר שאיתו ביקשה לקשור את חייה, וכך, רק כשמבחינת המדינה היא כבר אינה “יהודיה” – היא יכולה להיות אשתו.

אילו נפגשו מורל ומחמוד במדינה אחרת, הם היו יכולים להתחתן כשהוא נותר מוסלמי והיא נותרת יהודיה. הם היו יכולים לגדל את ילדיהם ברוח שתי המסורות התרבותיות, ולאפשר לילדיהם לבחור, בבגרותם, כיצד ברצונם להמשיך את חייהם: כיהודים (בכל מובן), כמוסלמים (בכל מובן), כמי שמשלבים את שתי התרבויות, או כמי שאינם משתייכים לאף אחת מהן. ברוח חופש הבחירה וההגדרה העצמית. ישראל מונעת מאזרחיה אפשרות זו. התוצאה – אישה כמו מורל בוחרת להתאסלם. יתכן שבמקרה האישי של מורל זוהי אכן התוצאה הטובה ביותר, והיא עונה על משאלות לבה והכול טוב. אבל יתכן שלו יכלה להנשא למחמוד בלי לוותר על חלק מזהותה ולאמץ את שלו – זה היה נוח לה יותר. אבל ישראל לא מרשה.

השלטת הדין הדתי בתחום המעמד האישי (כלומר נישואין וגירושין) נתפסת, בדרך כלל, כבעיה של נשים: נשים הן הקורבנות העיקריים של בתי הדין הדתיים. גברים ליבראליים נאורים מרשים לעצמם להתעלם ממצוקה מגדרית זו, בתואנה שתמיד יש דברים חשובים ודחופים ומאיימים יותר, וחוץ מזה –  הססטוס קוו, ואי אפשר לנכר את החרדים, וזה יגרום “פיצול בעם”. התירוצים המבישים האלה מופרכים כולם, ומסווים את האמת, שביטא עכשיו שר האוצר, שנבחר בקולות החילוניים דורשי הצדק החברתי: בעיניו, כמו בעיני רבים, מצוקת הנשים בבתי הדין הרבניים אינה שקולה כנגד ה”סכנה” שיהודים בישראל יוכלו להתחתן עם לא יהודים. כולנו דמוקרטים, כולנו ליבראליים, כולנו בעד חירויות הפרט — עד שזה מגיע לאפשר ליהודים במדינה היהודית להתחתן כרצונם. את זאת נמנע מהם בכל מחיר. ואם אחד המחירים הוא התעמרות בנשים בבתי הדין הרבניים – מה אפשר לעשות?

אז הנה, ההתאסלמות של מורל היא תזכורת לכל מי שלא הבינו: החיבור בין דת ומדינה בישראל, אותו חיבור שמשליט עלינו את המשיחיות המתנחלית, הוא גם זה שדוחף יהודים לותר על זהותם היהודית. יתכן שיותר חופש ואמון באדם, וקצת פחות חרדה קיומית שואתית, היו מאפשרים לישראלים ולישראליות בחירה מתוך מגוון רחב יותר של אורחות חיים, והם היו בוחרים ובוחרות בתבונה ובאחריות. ואז המדינה היתה דמוקרטית ויהודית באמת. וכולנו היינו יוצאות ויוצאים נשכרים.

מאמר זה התפרסם בעיתון “הארץ” ביום 19.8.2014. http://www.haaretz.co.il/opinions/1.2410262

מרבית המגיבים והמגיבות הזכירו שמי שרוצה להתחתן עם לא יהודי/ה – יכול/ה לנסוע לעשות זאת בקפריסין, ותמכו בכך שמדינת ישראל אינה מאפשרת לאזרחיה ל”התבולל” על ידי נישואין בין-דתיים בתוך המדינה. היום, 22.8.2014, מתפרסם סקר המראה שאכן, רוב גדול של יהודים בישראל מתנגד נחרצות לנישואים על של יהודי/ה עם לא יהודי/ה. http://www.haaretz.co.il/news/education/.premium-1.2412809

זהו סקר מרתק. שווה להתעמק בו. ובעקבותיו, תזכורת: זה בסדר גמור לרצות לחיות חיי משפחה עם אדם בעל אותה מורשת דתית, לאומית, מסורתית, תרבותית – מה שלא יהיה. זה בסדר גמור להמשך יותר לאזניים גדולות מאשר לקטנות. זה גם בסדר גמור לחשוב שנישואים בין דתיים הם סכנה קיומית ליהדות. אבל לא צריך להיות קשר בין זה ובין חוקי מדינת ישראל. מי שרוצה להתחתן עם בת או בן דתו – יעשה כן. מי שרוצה לשכנע גם אחרים לעשות כן – מוזמנת להשתתף בשיח הציבורי ולעמוד על כל במה ולשכנע. אבל החוק צריך לאפשר לכל אדם לממש את רצונותיו, שאיפותיו, אמונותיו – כל עוד אינו פוגע באחרים. וכשאדם בוחר להנשא לאדם השייך לקבוצה אחרת הוא אינו פוגע באחרים.

ועד נקודה אחת לסיום. רבים, רבים מדי מהמגיבים למאמר התנבאו שמורל תתחרט על חתונתה, כי תהיה שפחה חרופה ומוכה אצל בעלה הערבי, ותחזור ליהדותה על ארבע. זו “נחמה” עלובה כל כך שמביך לראותה מככבת. שהרי מרבית הנשים בישראל שהופכות לשפחות חרופות, מוכות, נאנסות ונרצחות, הופכות לכאלה כשהן מתחתנות עם בן זוג מאותה דת. נשים יהודיות רבות בישראל שמתחתנות עם יהודים “כשרים” סובלות אלימות, אלימות מינית, התעללות נפשית וכלכלית ומה לא. מי שרווחתן  של נשים יקרה ללבו – ילחם נגד תופעות אלה, ולא ישתמש בהפחדה זולה ש”אצל ערבים זה קורה יותר”. גם אם סטטיסטית זה קורה יותר (ואין לי מושג אם זה כך), אם מה שיש להגיד לטובת נישואים עם יהודי זה שההסתברות שהוא יכה ויאנוס נמוכה יותר – מצבנו עגום.