ואכן, אינוס מתמשך של קטינה (בתולה) חסרת ישע בידי קרוב משפחה מבוגר ממנה הוא הסוג ה”קל” והמובהק ביותר של אונס, במובן זה שהוא מעורר הזדהות מלאה עם הקורבן וגינוי בלתי מתפשר של התוקפן. גם מי שמתקשים לכבד תלונות על אונס אשר מוגשות על ידי נשים פעילות מינית, ששיתפו פעולה במידה מסוימת עם חלק מן הקשר בינן ובין התוקפן, נחרדים נוכח מקרים כל כך ברורים של ניצול חד צדדי של כוח לשם רמיסת אנושיותה של הזולת. אונס ילדה אינו מעורר חשדות שמא “הזמינה” את המעשה, שמא “רצתה”, “עודדה”, “פלירטטה” או לא ידעה להגיד “לא”. דומה כי הכל יודעים ומסכימים כי מגע מיני עם קטינה הוא “אונס סטטוטורי”, כלומר – שאלת “הסכמתה” או תגובתה של הקטינה אינה רלבנטית, והמעשה שלילי ומגונה ללא סייג. לכן גזירת עונש כה קל – עד שקשה לחשוב עליו כעונש – מעוררת תרעומת עמוקה.

לכאורה, התחושה הציבורית החזקה צריכה הייתה להיות גם מנת חלקן של השופטות שישבו בדין. שופטות נוטות אמנם להקל יותר בדינם של נאשמים בעבירות מין, אך מקרה כה קיצוני צריך היה לעורר גם בהן את התגובה החריפה שעורר בקרב הציבור. ואולם תאור המעשים בגינם הורשע החייל מעלה הסבר אפשרי של תגובת השופטות, ושופך אור על נקודה חשובה בהקשר של עבירת האינוס. על פי התיאור התקשורתי, החייל לא החדיר אל גופה של הקטינה את איבר מינו, אלא את אצבעותיו ואת לשונו. על פי החוק, כל חדירה אל איבר המין הנשי, ואף אם היא מבוצעת על ידי חפץ ולא על ידי איבר גוף, מהווה אינוס. ואולם מוסכמה עתיקת יומין קובעת כי רק החדרת איבר מין זכרי אל איבר המין הנקבי היא “אונס אמיתי”. כל זאת מפני שרק חדירה כזו מהווה “מעשה מיני” מנקודת המבט הגברית, על פיה “סקס” כרוך בהכרח בזיקפה, פליטה, זרע; ב”בעילה” של אישה, “ידיעתה”, “כיבושה”, והפרייתה הפוטנציאלית. רק משגל הטרוסקסואלי כזה נתפס כפעולה אשר הופכת את האישה מ”פוטנציאל” ליצור “ממומש”, כלומר לאדם שלם; יצור אנושי של ממש. כל דבר אחר הוא, אולי “משחק מקדים”, אבל לא “סקס” של ממש. גישה פטריארכלית זו מלווה אותנו מן העת העתיקה. היא הסיבה לכך שמגע מיני בין שתי נשים לא נתפס כבעיה, כיוון שבהעדר איבר מין זכרי החודר אל איבר מין נקבי, מגע מיני כזה כלל לא נתפס כמגע מיני “אמיתי”.

אילו החדיר החייל את איבר מינו הזכרי אל נרתיקה של הקטינה מספר פעמים לאורך שנים, קשה להעלות על הדעת שבית המשפט לא היה גוזר עליו כל עונש. אני מנחשת שהחדרת איברים אחרים מהווה עילה לבית המשפט להתחשב במצוקותיו של החייל, בצרכיו, חרטתו, וכמובן – בחיילותו המצויינת.

ואולם, כפי שחוק העונשין קובע, אונס הוא אונס הוא אונס. אונס איננו אסור מפני שהוא מהווה “כיבושה” של אישה על ידי גבר אחד מידיו של גבר אחר. אונס אף איננו אסור מפני חשש ההריון הכרוך בו. אונס אסור מפני שהוא פוגע בכבוד האדם (לרוב בכבוד האישה) ובזכויות הנגזרות ממנו: לשלמות הגוף, לשליטה עצמית, לאוטונומיה ולהגדרה עצמית. אונס אסור מפני שהוא התנהגות אשר במסגרתה אדם אחד משתמש באדם אחר כאילו היה חפץ, ללא כל התחשבות באנושיותו של אותו זולת, ברצונו, בזכויותיו. זהו מעשה הפוגע באופן עמוק בציווי הקנטיאני העליון, לעולם לא להתייחס אל הזולת אך ורק כאל אמצעי להשגת מטרה חיצונית לו עצמו. זהו אקט של חילול ושל דה-הומניזציה. וכל אלה עלולים להגרם בין שהחדירה מבוצעת באמצעות איבר המין הזכרי ובין שבאמצעות כל איבר או חפץ אחר. (יש הטוענות כי כל אלה נגרמים גם באופנים אחרים של ניצול מיני, שאינם מכילים חדירה אל תוך גוף הקורבן, אך זהו נושא בפני עצמו).

הקטינה שנאנסה על ידי החייל חוותה טראומה קשה, ועברה כאב וסבל ממושכים. היא איבדה את שערותיה, ואמונתה באביה, במשפחתה ובאלוהיה התערערה. עשרים אלף השקלים שבית המשפט פסק לה הם לעג לרש: לכל היותר יש בהם כדי לכסות חמישים עד מאה שעות טיפול נפשי.

כבוד האדם וחירותו הם ערכי היסוד של החברה הישראלית. כשקבענו אותם בלב חוק היסוד שלנו לקחנו על עצמנו לשננם בשכבנו ובקומנו, במגענו עם הזולת ובישבנו לדין. כל אונס פוגע בכבוד האדם, ובכך בעקרון היסוד של קדושת האנושיות, ובחברה כולה.