לכבוד יום האלימות המגדרית 2018 רשויות המדינה שבראשן עומדים שרי הבית היהודי — המל”ג, בג”צ ומשרד המשפטים — ממטירות על נשות ישראל אלימות מרחבית, כלכלית ותחיקתית. והאליטות הנאורות מתקרנפות ושותקות, תוך שהן נשבעות אמונים למאבק באלימות המגדרית.
בימים אלה ממש נחשף שמל”ג מאפשרת, ובעצם מעודדת, הפרדה מרחבית בין המינים בקמפוסים אקדמיים ברחבי הארץ, ולא “רק” בכיתות הלימוד (כפי שטענה בעבר). המושג “הדרת נשים” הפך בשנים האחרונות לנחלת הכלל, אבל נשמע קצת אקדמי ומרוחק. אז בואו נכנה את הילד בשמו: הדרת נשים היא אלימות מרחבית. לא רק בגלל שכשנשים “מסתננות” למרחבים שסומנו כגבריים (למשל באוטובוסים, או מדרכות) הן חוות תגובות של אלימות פיזית, אלא משום שנסיגה לעידן פטריארכלי המתיר למנוע כניסתן של נשים למרחבים “נקיים”, “טהורים”, לגברים בלבד, היא אלימות פסיכולוגית המשעבדת נשים לדימוי של “טמאות”, “מסוכנות (מינית)”, או סתם “אחרות”. היזכרו: הגבלת יהודים מהליכה על מדרכה שנועדה לאירופאים בלבד היתה אלימות מרחבית פסיכולוגית שדיכאה, שיעבדה והפחידה אותם. למרות שייעדו להם גטאות או מדרכות משלהם (ולא צריך לקפוץ ישר לתקופה הנאצית: הדרת יהודים התרחשה באירופה מאז ומתמיד).
לא, לא כל הפרדה היא בהכרח תמיד הדרה ואלימות מרחבית: הכל תלוי בהקשר ההיסטורי, התרבותי, החברתי. אבל כשמפרידים מיעוט (כלומר קבוצה לא הגמונית) — זה תמיד צריך לעורר חשד ובדיקה. וכההפרדה מתקשרת להיסטוריה של הבניית המיעוט כ”טמא”, “מכשיל” (כלומר “מביא לידי חטא”) ו”כל כבודה פנימה” — זו אלימות מרחבית.
על שר החינוך נפתלי בנט (איזה צירוף פרדוקסלי) אין מה להתפלא או להשחית מילים. גם לא על ראש המל”ג דינה זילברשץ, שכבר לפני שנים רבות, בהיותה דיקנית הפקולטה למשפטים בבר אילן, יצאה בלהט צדקני נגד מתלוננות על הטרדה מינית. כשתקפתי אותה אז על עמדתה המיזוגנית, הערכתי שהיא תגיע בזכות שנאת הנשים הזו רחוק – להיות רקטורית האוניברסיטה; לא שיערתי אז את ירידת העיתים, שתביא אותה רחוק הרבה יותר: לעמוד בראש המל”ג.
באותם ימים רחוקים, כשזילברשץ נחשפה ועומתה עם משמעות דבריה, היא התנצלה; היום אין לה צורך: עדר המרצים בכל האוניברסיטאות, עם קביעות וביטחון תעסוקתי, ממשיך ללמד, וללחך עשב, לנסוע לכנסים ולדבר גבוהה גבוהה. וגם המרצות כמובן, חלקן פמיניסטיות בעיני עצמן, עושות לביתן בשקט כמו הגברים, לפי כל כללי השוויון המגדרי הקדוש. ראויות לציון, כמובן, המרצות (כולל מרצים) שעתרו לבג”צ נגד ההפרדה המגדרית, אבל אלה, כרגיל, מיעוט קטן. הרוב – עסוקים בקידומם האישי, וכמובן — בכנסים לציון יום המאבק באלימות מגדרית.
ואם כבר בבג”צ עסקינן, מוסד זה תרם את חלקו, לכבוד יום המאבק באלימות, בפרסום פסק דין המתיר אלימות כלכלית נגד נשים נשואות. כמו המל”ג, גם בג”צ החדש, המתקרנף, רוצה לתרום את חלקו לאותו חלק של הדתה הפוגע בנשים, והחליט לאפשר לבתי הדין הרבניים להעניש כלכלית נשים שלא נהגו בצניעות מינית ראויה; “ראויה” על פי פרשנות שמרנית של דיני הלכה פטריארכליים עתיקי יומין. כי אם נפתלי בנט, שר החינוך, יכול להשתמש במל”ג לקדם אלימות מרחבית נגד נשים והכל מרכינים ראש, למה שאיילת שקד, שרת המשפטים, לא תשתמש בבג”צ לקידום אלימות כלכלית מגדרית על ידי חיזוק חופש הפעולה של בתי הדין הרבניים?
אכן, התקשורת נרגשה חמש דקות שלמות מפסק הדין הסנסציוני. אבל אם נביט מעבר לרגע הנוכחי, ניזכר שמשפטנים אקדמיים יכלו לעצור את מינויו של השופט אלכס שטיין, כותב פסק הדין, לבית המשפט העליון. הן זה היה מינוי מועד להתפוצץ בדיוק כך, והם, שהכירו אותו היטב, ידעו. אך הם, כמובן, בחרו כולם לשתוק. למה להם להסתבך עם שרת המשפטים הדורסנית?
ומילה, ליום האלימות המגדרית, על בתי הדין הרבניים. כפיית הדת ומוסדותיה על ידי המדינה היא, כזכור, שורש כל רע בהקשר של הענשת נשים נשואות על “חוסר צניעות”. והיכן היא המלחמה העקרונית, הכללית להפרדת הדת מהמדינה? את זו, שהיא ערובה הכרחית להבטחת זכויות נשים בישראל, איש כבר אינו מזכיר — גם לא הפוליטיקאיות ה”שמאלניות” ביותר. כי מי שיזכיר הפרדה כזו יאבד פופולריות, קולות, אהבת קהל. אז למאבק באלימות המגדרית אפשר לשלם מס שפתיים, ולהתגולל על הטרדות מיניות — זה אופנתי כרגע — אבל ביחס למאבק להפרדת המדינה מהדת הפטריארכלית עדיף לשתוק.
ואם מדברות באיילת שקד, הבה נזכיר אלימות מגדרית נוספת שהיא מקדמת בתוקף תפקידה כשרת משפטים. לפני שנה, ביום המאבק 2017, קראתי כאן להלחם באלימות הפיזית והנפשית הקשה מנשוא נגד אוכלוסיית הנשים המוחלשת, המודרת, המדוכאת והמופלית מכל: הנשים המוזנות. מסלול המאבק הזה כבר הותווה, ורק צריך היה להוציאו מן הכוח אל הפועל. דו”ח של ועדה מכובדת של משפטניות ומשפטנים המליץ להפליל את הזנאים, כלומר מי שמנצלים נשים אלה, מחפיצים אותן, פוגעים בהן ופעמים רבות מאוד גם מתעללים בהן פיזית ונפשית. מדינות רבות כבר הלכו בעקבות שוודיה והפלילו זנאים, ודו”ח הועדה המקצועית המליץ שישראל תצטרף אליהן. נכון, זה לא פתרון פלא, לא מטה קסמים, אבל זה הצעד ההכרחי והמתבקש. כמו הדמוקרטיה: זה לא פתרון מושלם, אבל עוד לא המציאו טוב ממנו.
אבל איילת שקד החליטה לעקר ולסרס את המלצות דו”ח הועדה, והמירה אותן בהצעת חוק מעליבה ופוגענית המסתפקת בהטלת קנס על זנאים של 1,500 ש”ח שישולם לטובת המדינה, ואין עמו, חלילה, קלון לזנאי (שמא יוכתם בנו של ראש ממשלת ישראל). כך, בעוד נשים “הגונות” זכאיות על פי החוק הישראלי לפיצוי ללא הוכחת נזק של 120,000 ש”ח על כל הטרדה מינית, נשים מוזנות, “נחותות”, יכניסו, על פי הצעתה של שקד, לכיס המדינה 1,500 ש”ח כל פעם שאחד מתוקפיהן (“לקוחותיהן”) ייתפס על ידי פקח. וסל העזרה לנשים המוזנות, שהוא חלק חשוב בהמלצות הועדה, לא מופיע בחוק המוצע של שקד — הוא יתקבל, לשיטתה, בהחלטת ממשלה, שכמו שאר כל החלטותיה (למשל ביחס למלחמה באלימות מגדרית במשפחה) לא שווה את הנייר שהן כתובות עליו. וכל הרוע הזה, כמובן, לכאורה ברוח הערכים היהודים, שהם מקור ההשראה של הבית היהודי.
אם הצעת החקיקה המבישה הזו, שעושה סיבוב על גב הנשים המוחלשות ביותר, איננו אלימות נגדן ונגד כולנו, אלימות מגדרית תחיקתית, אני לא יודעת מה זו אלימות. אבל, כצפוי, איש ואישה אינם פוצים פה או מצפצפים. משפטניות ומשפטנים רבים ולצערי אפילו ארגונים פמיניסטיים אמיתיים ומחויבים משתפים פעולה עם הרשעות האלימה הזו, מתקפלים בפני השררה כאילו אי אפשר לעמוד מולה, ומוכרים את המאבק באלימות נגד נשים בנזיד עדשים.
משטרים טוטליטריים מתאפיינים בפחד שהם נוטעים בלב נתיניהם, שמעדיפים לשתוק ורק לא להסתבך עם השלטונות. בימים קשים אלה, הפחדנות והמשת”פיות פורחים בערוגותינו כקוצים ודרדרים. כל הדיבורים על מאבק באלימות נגד נשים לא שווים דבר כשמי שצריכים וצריכות להתנגד והלחם נגד קידום ממוסד של האלימות הזו רועדים ומסתתרים, ומאפשרים אלימות מגדרית מרחבית, כלכלית ותחיקתית.