אז עכשיו אנחנו יודעים: בית המשפט עמד בלחצים המחפירים שהופעלו עליו בזירה הציבורית מכל עבר (מעריב, בן דרור ימיני, שולמית אלוני, אמנון רובינשטיין הם רק חלק מן השמות הבולטים הקופצים לתודעה); בית המשפט לא התבלבל, לא נטה אחר דעת הקהל, לא חשש מן השררה ולא חישב חשבונות רווח והפסד אישיים; בית המשפט קבע שהמתלוננת האנונימית, הצעירה, המושמצת, דיברה אמת ותלונתה מהימנה; הוא קבע גם ששר המשפטים, שהתגלה כאחד האנשים המקושרים במדינה, שיקר ביהירות, והשמיץ את המתלוננת ללא הצדקה. בית המשפט קבע חד משמעית כי החדרת לשונו של חיים רמון לפיה של המתלוננת לא היתה בהסכמתה, ואין שום סיבה להאמין לו כי טעה לחשוב שהיא הסכימה. למעשה, הוא פשוט לא נתן את הדעת לשאלת רצונותיה, והחדיר את לשונו כי כך הוא רצה, וזה כל מה שעניין אותו. כי הפה היה שם, והתחשק לו. כפי שקורה כל כך הרבה פעמים, מצד גברים בעמדות שררה – וכאלה שאינם בעמדות שררה. בפסיקתו ההחלטית, כנגד כל הציפיות והלחצים, בית המשפט השיב את האמון במערכת, בשלטון החוק ובצדק משוחרר מתכתיבים. תחושת הקלה עמוקה: קיים מישהו שלא הכזיב; בית המשפט עודנו מבחין בין נשיקה וכפיה מינית ומסוגל לומר את דברו ללא פחד מן “החוגים המשפיעים”. עליו – הם לא משפיעים, ברוך השם. בית המשפט מסוגל לראות נכוחה ולעמוד על שלטון החוק וזכויות האדם של נשים לא רק כשהנאשמים הם בעלי שמות מזרחיים (איציק מרדכי, משה קצב) – אלא גם כאשר הם מן המעגלים הפנימיים ביותר של ה”שלנו”. בפער הדורי ההולך ומתברר בין נשים צעירות, שגדלו על ברכי הנורמות החדשות, ובין גברים מבוגרים, שחלקם מסרבים להכיר בנורמות הללו, גם כשהן חקוקות, בית המשפט לא חשש לגבות את דרישת הנשים הצעירות כי החוקים יילקחו ברצינות, ייושמו, ולא עוד יהיו מושא לקריצה חברמנית. בית המשפט התייצב לימין היועץ המשפטי לממשלה, החוק, ומי שמתעקשות ומתעקשים לקחת ברצינות את זכות האישה על גופה ועל חייה.
רבות עוד יאמר על פסק הדין. ההלם שגרם בחוגים רחבים יעורר גלי תגובות, והוא ראוי לתשומת לב וניתוחים. בשלב זה אני מעדיפה להשאר עם הדברים שכתבתי כאן ערב פרסום פסק הדין. חשבתי לפרסמם רגע לפני מתן פסק הדין, כדי לא להיות מושפעת מן התוצאה השיפוטית. עתה משניתנה ההחלטה האמיצה – אינני רואה לסטות מהם ימינה או שמאלה, ולכן אשאירם כמות שכתבתי אותם דקה לפני.
מילה על משפט רמון רגע לפני פסק הדין
למעשה, פסק הדין בעניינו של חיים רמון חשוב פחות מהרבה דברים אחרים בפרשה זו. הוא חשוב פחות מתשומת לבם הרצינית של המפקדת של המתלוננת והסובבים אותה; הוא חשוב פחות מנכונותה של החיילת להתלונן; הוא חשוב פחות מהחלטת המשטרה לחקור והחלטתו של היועץ המשפטי להעמיד לדין. פסק הדין, ולאחריו גזר הדין שייכים בעיקר לעניין המסויים של השר חיים רמון, שנאשם בהחדרת לשון לפיה של חיילת בלא הסכמתה. הם חשובים מאוד לחיים רמון, לאהוד אולמרט, לחיילת המתלוננת ולאנשים הסובבים אותם. לעומת זאת, תשומת הלב של הסובבים, הרצינות בהתייחסות לחשדות, הנחישות והעמידה על שלטון החוק ועל השוויון בפני החוק חשובים לאין שיעור יותר, ושום החלטה שיפוטית, לכאן או לכאן, אינה יכולה לשנותם. מדוע שלטון החוק? כי ישנו איסור פלילי ברור על “מעשים מגונים” (כלומר מעשים מיניים הנעשים באדם ללא הסכמתו), וחוק יש לאכוף. מקום בו לא נאכף החוק – כל אדם עושה דין לעצמו, וכל דאלים גבר. מדוע שוויון בפני החוק? בגלל שעובדי מדינה לא מעטים הועמדו לדין בגין תלונות על החדרת לשון לפיהן של נשים שלא חפצו בכך, ואף נענשו; אין זה הולם ששר יתחמק מהעמדה לדין מקום בו עובדי מדינה מועמדים לדין כעניין שבשגרה. נכון, עובדי מדינה עומדים לדין משמעתי, ואולם שר אינו כפוף לשום דין משמעתי, ולכן לא ניתן לדון אותו כמוהם. ניתן לדון אותו על פי הדין הפלילי – או לא בכלל. הבחירה באי העמדה לדין משמעה הקלה עמו לעומת עובדי מדינה, דבר שאינו ראוי ואינו נאות. לכן אין מנוס מהעמדתו לדין פלילי – עד אשר יותקנו כללי משמעת לשרים (ויפה שעה אחרת קודם).
רבים ורבות מתקשים עדיין, גם רגע לפני מתן פסק הדין, להבין מדוע צריך היה להעמיד לדין בגין תלונה על החדרת לשון לפה. אישיות ציבורית נכבדת זעקה היום, מעל מרקע הטלוויזיה – כפי שעושים רבים וטובים, שכריכת התנהגות כמו זו שבה נאשם רמון עם התנהגויות כמו אלה שבהן נאשם קצב פוגעת במטרה החשובה של הגנה על נשים מפני “פגיעות של ממש”. אז הנה נסיון נוסף להסביר למה. יש עובד ציבור הנאשם במעילה בסך מיליוני שקלים. יש עובד ציבור שנחשד במעילה בסך אלפים בודדים בלבד. את הראשון יש ללא ספק להעמיד לדין. האם יש להעמיד לדין גם את האחר? אני סבורה שכן. מעילה היא מעילה היא מעילה. גם אם היא “קטנה”, ויש גדולות ממנה. העמדה לדין בגין מעילה קטנה אינה כורכת זה בזה שני סוגי התנהגות שאינם קשורים זה בזה, ואינה גורמת לזילות חומרתה של המעילה הגדולה. העמדה לדין על כל מעילה היא שמירה נכונה וראויה על שלטון החוק ועל השוויון בפניו. וזאת בין שהנאשם מורשע לבסוף ובין שהוא מזוכה. וכך גם בעבירות של כפייה מינית.
לסיום, מילה על התקשורת. אכן, לחיים רמון נעשה עוול. אך לא על ידי היועץ המשפטי לממשלה, לא על ידי המשטרה, הפרקליטות, המלוננת או הסובבים אותה. העוול נגרם על ידי התקשורת. אני מודעת היטב לכך שאחרי מה שכונה “מופע האימים” של קצב (שלא ראוי להתייחס אליו בתואר “נשיא”) יש להזהר כשמאשימים את התקשורת. ואולם שלא כמו
קצב, אני איני מעורבת בשום צורה בעניין רמון, וכאזרחית מן השורה אני רואה, שומעת ומתרשמת. התקשורת הוציאה את פרשת רמון מכל פרופורציה, וכסתה אותה בהתלהבות הגובלת בגיחוך מצד אחד וגועל מן הצד האחר. מרבית העיתונים (בראשם מעריב) עשו זאת במגמתיות מובהקת לטובת רמון; ואולם גם כך, עצם הכיסוי הבלתי פוסק פגע בפרטיות, והפך את הנושא לזרא לכולנו. פעם, לפני עידן הערוצים והרייטינג, נהג בארץ כלל שנקרא סוביודיצה: אין עוסקים בפרשה הנמצאת בהליך שיפוטי. משום מה איש אינו חושב להחיות הלכה זו ולהשיב עטרה ליושנה. אבל זו תהיה תרומה של ממש לצנעת הפרט – הן של נאשמים ומתלוננות, והן שלנו, האזרחיות והאזרחים מן השורה.
*
לבסוף, עם פרסום פסק הדין, מן ההכרח לצטט את סיכומו, כפי שנכתב על ידי השופטים:
| ||