לרגל יום האישה הבינלאומי פנתה אלי אקדמאית צעירה המועסקת באוניברסיטה הפתוחה, שרון מלכי, וביקשה שאפרסם מכתב גלוי שלה המתייחס לתנאי העסקתן של עובדות ועובדים במוסד אקדמי זה. מלכי מבקשת, באמצעות המכתב, להגיע אל ציבור קוראות וקוראים, במיוחד נשים ואנשים המתעניינים בזכויות נשים, וליידע אותנו כי עובדות האוניברסיטה הפתוחה חשות מנוצלות ומקופחות, והן מנהלות מאבק על שכרן, תנאי עבודתן וכבוד האדם שלהן. אני מביאה את מכתבה בלשונה (למעט קיצור ועריכה קלה). מכיוון שלא בדקתי את הדברים ולא בקשתי תגובה מן המוסד, האחריות לדיוק הדברים האמורים היא על הכותבת. עם זאת, ידוע לי כי תאורה של מלכי רלבנטי, למרבה הצער, למקומות העסקה נוספים, והוא שופך אור על מצוקה נשית נפוצה בתחום ההשכלה. אגב, כאמור, גם גברים רבים סובלים מתנאי העסקה קשים בתחום זה בכלל ובאוניברסיטה הפתוחה בפרט. רבות מן הסובלות מן הבעיה הן נשים, ולכן זו מצוקת נשים גם אם יש גברים שסובלים ממנה. סביר, אגב, להניח שריבוי הנשים בקרב המרצות פוגע בתנאי ההעסקה.  

הצווארון הנשי בין כחול ללבן – על ניצולו המנומס של סגל ההוראה באוניברסיטה הפתוחה

כעובדות האוניברסיטה הפתוחה (או”פ), אנו מנוצלות כל השנה. אנחנו לא צריכות לחגוג ימים כמו יום האישה הבינ”ל ולהתעדכן על ידי קריאת דו”חות שמתפרסמים בו; זוהי מציאות חיינו. אך יום האישה נחוג ברוב טקס גם בין כותלי מוסדנו. האו”פ מתהדרת בהנהלה עם נציגות נשית מכובדת, ובראשה עומדת נשיאה טרייה, פרופ’ חגית מסר-ירון. יום האישה האחרון באו”פ שפך אור בלתי מחמיא על מצב העסקתן של נשים רבות שעובדות מזה שנים בשורותיו. כשעלתה מסר-ירון לבימת הנואמות היא התגאתה בכך שאת הדרגות הגבוהות ביותר באו”פ מאיישות נשים. כתגובה להערה מהקהל שוודאי הסיבה לכך היא שבאו”פ משולם השכר הנמוך ביותר, אמרה מסר-ירון כי ההפך הוא הנכון, והיא וחברותיה להנהלה משתכרות יותר משאר הנהלות המוסדות האקדמיים בארץ.  אין עיני צרה ברווחיה של אישה הרואה את שכרה בעמלה. כאקדמאית בתחילת דרכה, אני מודעת לקצה קצהו של עמלה ומניחה כי היא ראויה לשכר הוגן. אך יחד עם זאת, אינני יכולה להסכים למצב בו חברי ההנהלה מרוויחים בלי שום פורפורציה לשכר ולתנאים הניתנים לי ולרבות אחרות במסגרת אותו המוסד ממש. הטקטיקה בה נוקטת האו”פ כדי לנצל את עובדותיה היא יצירה של “זמניות מתמדת”. זהו פטנט מופלא שבמסגרתו המוסד מעסיק ומפטר את סגל ההוראה שלו מידי סמסטר , וכך מדלג על החובות “הטורדניות” של הכרה בחברי סגל ההוראה כעובדים. טקטיקת העסקה זו “חוסכת” למוסד הענקת תנאים סוציאליים לסגל ההוראה בין הסמסטרים. 
 
הערב הזה היה מיוחד כי זכינו בו לסולידריות מצד עמיתות שהוזמנו לדבר על הבמה בנושאים שעל סדר היום וכללו אותנו, סגל ההוראה, ואת התנאים בהם אנו מועסקות, כחלק בלתי נפרד מאמירתן האקדמית הכללית על העסקת נשים. כך למשל, ד”ר ענת מאור פרסה את נתוני ההעסקה הקיימים והנצלניים של שני התפקידים הקיימים במסגרת סגל ההוראה: מנחות ומרכזות. בנוסף, היא ציינה את החיוניות של כריתת הסכם העסקה קיבוצי, הקיים בכל יתר האוניברסיטאות ובאו”פ, בשל האופן הביזורי של מרכזי הלימוד והתפרסות עובדיה, הכרחי שבעתיים.
גם ד”ר אורלי בנימין קישרה והסבירה כיצד דורכים על נשים עובדות בשכבות הנמוכות, כיצד הן נפגעות כי אינן מאוגדות, כיצד כעובדות קבלן מפטרים אותן כדי לא להפעיל את החוק המכיר בזכויות סוציאליות המגיעות להן. היא המשיכה ואמרה שזה קורה במקומות רבים, אבל גם במוסד המכובד בו נערך הכינוס. בהמשך דבריה היא הדגימה כיצד הרעות החולות הללו מתקיימות באו”פ לאורך שנים של ניצול וגם במהלך השנה האחרונה, במהלכה התאגדנו והחל מו”מ עם ההנהלה.
המאבק של סגל ההוראה באו”פ נמצא בעיצומו. רוב הזמן הוא נשמר בתוך כותליו האמורפיים של המוסד, הפרוס על פני מרכזי לימוד שונים בארץ. ביום ראשון, בבית פנימה הייתה לו הזדמנות לתהודה מנשים אמיצות שכמונו מאמינות שהאישי הוא פוליטי, ובמוסד המאפשר ניצול “מנומס” וארוך של עובדים, חייבים לדבר על האישי כשמתדיינים על הפוליטי. 

ראו קבוצת העובדות בפייסבוק,  וכן בלוג.

*** תוספת לאחר מסםר ימים.

שמחתי לקבל תגובות לא מעטות למכתבה של שרון. עם זאת הצטערתי מאוד לשמוע מגורמים שונים שהעובדות (לרבות עובדים) באוניברסיטה הפתוחה חוששים להמשך העסקתם בשל התבטאויותיהם בזכות הסכם קיבוצי ונגד תנאי העסקה מבזים ומשפילים. הדים אלה הגיעו לא מכותבת המכתב, אלא ממקורות אחרים. נוצר בי רושם שיש הרבה מאוד פחד בקרב העובדים, והם חשים לא רק חוסר בטחון אלא גם כוחנות ונקמנות. זוהי מציאות תעסוקתית עגומה מאוד, וטוג שנדע על אודותיה ונגיב לה, כמידת יכולתנו.