כידוע, ביום חמישי האחרון (ה-21 ליוני) יותר משבעת אלפים שוטרים הקימו בלב ירושלים חומה אנושית בצורה ובתוכה מתחם מבודד ובטוח שאיפשר לקהילה ההומו-לסבית להביע את עצמה ולבטא את גאוותה על זהותה. בשיא היום, רבים מרחובותיה הראשיים של הבירה נסגרו לשעות ארוכות, ונהגים והולכי רגל נתקעו בפקקים ונאלצו למצוא דרכים עוקפות. בין אלף לאלפיים אזרחים ואזרחיות, ירושלמים ואחרים, התייצבו – למרות איומי החרדים ובגללם – כדי לצעוד שכם אל שכם עם הלסביות וההומואים, להביע תמיכה גלויה, ולהגן בגופם על חופש הביטוי, על ירושלים, ועל הדמוקרטיה הישראלית. נציגות של מר”צ, של האגודה לזכויות האזרח, של תנועות הנוער כחולות החולצות – כמו גם סתם אזרחים ואזרחיות מן השורה שאכפת להם (כמוני) פינו אחר צהריים חם וצעדו עת ארוכה רק כדי להגיע אל הכניסה המאובטחת לאיזור הצעדה. עד כאן – טוב ויפה, ראוי ונכון, כמו שצריך להיות. הבעיה היא, שרק כאלף עד אלפיים הומואים ולסביות הגיעו לצעוד. מוקפים באלף עד אלפיים תומכים, שבעת אלפים שוטרים, אלפי חרדים מפגינים, ורבבות ירושלמים תקועים בפקקים.
 
זכותם של לסביות והומואים לצעוד בלב ירושלים ולהביע בגאווה לא מסותרת את זהותם המינית חשובה מאוד. חשובה דיה כדי להשבית את מרכז העיר, להקשות על העוברים ושבים, להעסיק את משטרת ישראל ולהוציא אזרחים שאכפת להם מבתיהם אל הרחוב – גם כשהוא חם ומסוכן. אבל כל זה נכון רק אם ההומואים והלסביות אכן רוצים לצעוד ברחובות ירושלים. ואם רק קומץ קטן רוצה לצעוד – יש מקום לבחון מחדש האם המחיר שכולנו משלמים מוצדק. כירושלמית, אני בעלת אינטרס מובהק שירצו לצעוד, ושצעדתם תתקיים ותיתמך על ידי רבים ככל האפשר. ירושלים מופקרת מזה שנים רבות על ידי מרבית אזרחי המדינה ואזרחיותיה, שמפנים לה עורף ומאפשרים להשקפות עולם ואורחות חיים קיצוניים להשתלט ולהשתרר. מצעד הגאווה הוא הזדמנות להזכיר שגם ירושלים היא חלק מן המדינה המנסה להיות גם יהודית אבל גם דמוקרטית. אבל אפילו אני נאלצת להודות שאלף או אלפיים צועדים אינם מצדיקים את השיבוש המסיבי בחיי העיר ובתיפקוד המשטרה.
 
מערכת המשפט, משטרת ישראל, מר”צ, האגודה לזכויות האזרח, אזרחים ואזרחיות ואפילו עירית ירושלים עמדו במבחן, אמרו את דברם וניצבו בגופם לכבד ולהבטיח את זכותם של הומואים ולסביות לצעוד בלב ירושלים. דומני שהגיע הזמן שההומואים והלסביות יחשבו אם הם רוצים לצעוד שם, לפני שנשוב ונהפוך בשנה הבאה את העולם כדי לאפשר להם לעשות מה שאולי כלל אינם רוצים בו. 
תוספת בעקבות תגובות.
איני מתירה מענים בבלוג זה, ולכן קוראותיו (לרבות קוראים גברים) אינן יכולות לדעת מה חושבות קוראות אחרות. העמדה שהבעתי כאן בעניין מצעד הגאווה הטרידה אותי, והוספתי לחשוב על אודותיה ביני לביני. תגובות שקיבלתי מקוראים וחברים העמיקו את הצורך שחשתי להוסיף ותת את הדעת על הסוגיה. כל המגיבים העלו טענה אחת: אילו היה מדובר בקבוצת מפגינים אחרת ולא בהומואים ולסביות – לא הייתי מתייחסת למספר המשתתפים אלא עומדת על זכות ההפגנה והבעת הדעה. אחד המגיבים כתב שאילו היה מדובר בילדים שחורים המבקשים ללכת לבית ספר במדינה אמריקאית דרומית, למרות התנגדות אלימה של גזענים לבנים, הייתי מוכנה להעמיד את הצבא האמריקאי כולו על הרגליים, גם לו דובר בקומץ קטן.
חשבתי על דוגמאות רבות של הפגנות ומספרים: נשות הכותל, נשים בשחור, נאמני הר הבית, די לכיבוש, תומכי סרבני השירות בשטחים, תומכי הכתומים שסרבו להתפנות מגוש קטיף. מסקנתי היא זו: ישנן זכויות שונות, והן מצדיקות הוצאת משאבים חברתיים בדרגות שונות. השתתפותם של שחורים בלימודים בבתי ספר מעורבים במדינות גזעניות, כמו הגעתם של ילדי המערות בדרום הר חברון לבית הספר, מצדיקים כל הוצאה הנדרשת עקב התנגדותם של גזעניים או מתנחלים מפרי חוק. מדובר בזכויות יסוד שיש להגן עליהן בכל מחיר. עצם הלימודים, והלימודים כבני אדם שווי זכויות (כלומר לא בבתי ספר סוג ב’ ל”כושים”) – הם זכויות יסוד בסיסיות. באותו אופן יש גם להוציא כל הוצאה כדי למנוע אונס, סחר בנשים, או התעללות בעובדים זרים, בחוסים במוסדות או באסירים, בין שמדובר באלפי נפגעים ובין באנשים בודדים. (מסע ה”ציד” אחר בני סלע היה מעורר גועל, אך הכרחי כדי למנוע ולו אונס אכזרי אחד). כאן מדובר בפגיעה בכבודם הסגולי של אדם וחוה (dignity), וחובת המדינה היא מוחלטת ובכל מחיר.
אבל ישנן זכויות נלוות, משניות, שהן אמנם חשובות ביותר – אך לא באותה דרגה. הפגנות של די לכיבוש או נשים בשחור למען הילדים בדרום הר חברון חשובות מאוד, אך יש מקום לבחון את מחירן ביחס לעלויות אחרות שעל החברה לעמוד בהן. כשמדובר בזכותם של מפגינים להפגין למען זכויות יסוד – לא בהכרח מדובר בעצם הפגיעה בכבוד הסגולי, אלא בהתייחסות אליה. קל וחומר אם הפגנת נשים בשחור או די לכיבוש היא למען זכותם של ילדי הר חברון לא לבקר בבתי ספר וללמוד – אלא ללמוד בשעות מסויימות, או בכיתות מרווחות ויפות יותר. כאן מדובר בחופש ביטוי ששייך לזכויות אזרח חשובות – אך מדרגה שניה (במושגי הכבוד שאני משתמשת בהם – מדובר בזכויותיהם של המפגינים השייכות לכבוד המחיה שלהם ולא לכבוד הסגולי, ולכן ההגנה עליהן חשובה אך ניתנת למשא ומתן חברתי ביחס לשיקולים נוספים).
בהקשר זכויות הומואים ולסביות: אילו דובר בעצם הזכות לקיים יחסי מין עם בני אותו מין, לנהל אורח חיים (תרבותי, משפחתי,