דומה שכל מה שאפשר להגיד על כשלון הדמוקרטיה הליברלית הישראלית נאמר כבר בקולות רבים. הכל נכון: העדר חזון ברור ורלבנטי ביחד עם יהירות, אטימות, ניתוק, חוסר אחריות ציבורי וסירוב לשתף פעולה ולאחד כוחות, הולידו כשלון מנהיגותי מהדהד, ובמקביל — אדישות ורפיון רוח בקרב ציבור המצביעים. הבועה התל-אביבית תרמה שאננות חסרת ביסוס, וההתרגלות לקמפיינים חוזרים ונשנים מבוססי גוואלד ו”זאב זאב” הביאה לקהות חושים. כשהצד האחר הציג שורות מלוכדות ולהט סוחף – המערכה הוכרעה.
גם הדברים שנכתבו לגבי דרכי הפעולה הראויות נוכח השלטון הצפוי חדים ומדויקים. ראשית, מפלגות העבודה ומר”צ צריכות לפנות את הדרך ולאפשר התארגנויות של גופים חדשים, שיציגו בשורה אקטואלית ופנים חדשות, שלא יכרעו תחת נטל עבר כבד, ולא יעוררו (בצדק או שלא בצדק) ניכור ואנטגוניזם רחב וחריף. שנית, במקום להתאבל, לשלוח אצבעות מאשימות ולהתבוסס ביאוש – נכון להתלכד, להצטרף לגופים שפועלים לקידום מטרות חברתיות ראויות, לחזקם, ולפעול במסגרתם ביחד עם אנשים ונשים המחויבים לאותם ערכים ולאותה דרך. עומדים ביחד, שוברים שתיקה, בצלם, עיר עמים, האגודה לזכויות האזרח וריבוא אירגוני החברה האזרחית הנוספים מציעים כר נרחב של נושאים ודרכי פעולה, שכל אחת ואחד מאיתנו יכולים למצוא בהם את מקומם. אם כל אחד ואחת מחסידי הדמוקרטיה הליברלית יצטרפו לפחות לארגון אחד – התמונה החברתית והפוליטית תשתנה באופן מהותי.
שלישית, צריך להפגין סולידריות נחושה ובלתי מתפשרת עם חברי הקבוצות המוחלשות, המועדים לסבול מפגיעה בזכויותיהם ואולי גם מרדיפות: להפגין, לגונן עליהם בגופנו, להסתיר בבתינו, כשיגיע יום פקודה.בראש רשימת המועדים לפורענות מבקשי מקלט, מהגרי עבודה ופלסטינים בשטחים הכבושים. אחריהם פלסטינים ובדואים שהם אזרחי המדינה, יהודים ויהודיות לא אורתודוכסים, אנשים שאינם מיישרים קו עם ההטרונורמטיביות, ו”בוגדים”: מי שמסרבים לשתף פעולה עם הלאומנות והפונדמנטליזם היהודיים, עם הכשרת השחיתות ועם המלחמה במערכת המשפט. אסור להפקיר אותם לגורלם. מילות שירו של מרטין נימלר, “לא השמעתי את קולי”, צריכות להדהד באזנינו ללא הרף (“כשבאו לקחת אותי – לא נשאר מי שיישא קול עבורי…”)
לתובנות חשובות אלה אני מבקשת להוסיף שתיים נוספות. האחת היא לקבוע לעצמנו סדר עדיפויות, ובראשו להציב את ההגנה מפני נזקים שאינם הפיכים. הממשלה הצפויה לקום תמטיר עלינו, ככל הנראה במהירות מסחררת, גזירות רבות מספור. הן ינתכו עלינו מכל עבר. חלקנו ינסה להלחם בכולן, וחלק אחר יתייאש ויבחר בגלות פנימית ובריחה למחוזות א-פוליטיים. אלה בחירות הרות אסון. כדי לא לנטרל במו ידינו את כוחנו האזרחי, אין מנוס מקביעת סדר עדיפויות, והתמקדות במאבקים החשובים ביותר. אני מציעה שמצב הנוכחי, המאבקים החשובים ביותר צריכים להיות אלה שמתמודדים עם שינויים, מהלכים וקווי מדיניות שנזקיהם בלתי הפיכים, או קשים מאוד לתיקון.
המאבק להפרדת הדת מהשלטון הוא חשוב מאוד, ואני תומכת בו בכל לב. כינון נישואים וגירושים אזרחיים, גם ללהט”ב, הנהגת תחבורה ציבורית בשבת, ביטול כפיה של כשרות בצבא ובבתי חולים – כולם בסיסיים, חיוניים, ואף דחופים. אבל בנסיבות שנוצרו אחרי הבחירות האחרונות, הם אינם בראש סדר העדיפויות, ובלב כבד יש להשאיר אותם לימים טובים יותר. גם נושא שבדרך כלל הוא בעיני קריטי ובוער, הדרת נשים, נדחק מראש הרשימה. כך יוקר המחיה, וכך גם ביטול המיסוי על מאכלים עתירי סוכר. הנזקים שהכנסת והממשלה הצפויות עלולות לגרום בתחומים אלה הם חמורים, אך הפיכים. משאבינו האזרחיים מוגבלים. לכן יש לרכזם במאבקים נגד צעדים שעלולים לגרום נזקים שלא יהיה ניתן לתקנם.
הרחבת ההתיישבות היהודית בשטחים הפלסטינים הכבושים וביטול מוחלט של הקו הירוק עלולים להיות בלתי הפיכים, ולחסל סופית את פתרון שתי המדינות (ככל שהוא עוד קיים). מדיניות חסרת אחריות שתורמת להרס הסביבה גורמת, לעיתים קרובות, נזקים בלתי הפיכים. חקיקת חוקים שבשם ה”משילות” פוגעים באיזונים והבלמים בין הרשויות, מעבירים סמכויות לידי הרשות המבצעת ומקבעים זאת (למשל על ידי קביעת רוב מיוחס הדרוש לשם שינוים), עלולה לגרום נזק כמעט בלתי הפיך. החלשת מערכת המשפט וסירוסה עלולים לגרום נזק שקשה יהיה מאוד לשקם. חיזוק הפטור למערכת החינוך החרדית מלימודי ליבה עלול להגדיל משמעותית את אחוז הישראלים שנמנע מהם לתרום לכלכלת עצמם והחברה הישראלית, כמו גם להשתתף בחיי המדינה באופן מושכל, אחראי וביקורתי. כשפלח אוכלוסיה זה יגיע לממדים משמעותיים מספיק, הנזק לחברה ולכלכלה עלול להיות בלתי הפיך.
מפלגות שנאמנות לדמוקרטיה הליברלית, גופי החברה האזרחית, מובילי דעת קהל מכל סוג, וכולנו, צריכים לבחון כל מכה שתונחת על ידי הממשלה והכנסת הצפויות לאור השאלה עד כמה נזקיה הפיכים. ככל שהנזקים קשים יותר לשיקום – כך יש להעלות את הנושא בסולם העדיפויות להתנגדות ומאבק ציבוריים.
הנקודה השנייה היא האיסור המוסרי להתרגל, לנרמל ולשתף פעולה. ככל שנדמה לנו שאנו עומדים ועומדות על המשמר, המציאות היא ש”הזמן עושה את שלו”, ומה שנראה היה כ”לא יעלה על הדעת”, הופך אט אט לאפשרי, למוכר, ללא מרעיש, ולבסוף גם לנסבל ולשקוף. זו הדרך הבטוחה ביותר להנהיג שינויים, בין שהם טובים ובין שהם נוראים. כך התרגלנו לדברים שלא היינו מאמינים שנוכל לחיות איתם, וכך הוכשרו זוועות בלתי נתפסות בתקופות אפלות. מבחינה השרדותית, השלמה עם שינויים, רעים ככל שיהיו, מפתה כי היא מקטינה את הדיסוננס הקוגניטיבי בין המצוי והרצוי, ומקלה עלינו לחיות במציאות לא רצויה.
זוהי משימה הרואית והכרחית לא לאבד את המצפן, לא לישר קו, לא להעלים עין, לא להתרגל. לא להסכים להצטרפות מפלגות שהצבענו עבורן לממשלה בה יושבים נאשמים בפלילים ומי שמטיפים לגזענות, להומופוביה, להפליית נשים, והכל כדי “להשפיע מבפנים”. לא להשלים עם נוכחותם של אנשים כאלה בפאנלים, בעצרות, באירועים שאנו שותפים להם: להתנגד בגלוי, ולקום וללכת. לא לשתוק במבוכה ובנימוס כשאנשים סביבנו מאמצים שפה שהולכת ונהיית יותר ויותר גזענית, וכך להכשיר ביטויים פוגעניים כלפי קבוצות מיעוט על ידי שתיקה והתעלמות. אפילו כשרק אחת פוצה את פיה ומוחה – זה מזכיר ומשאיר את שיח הערכים שלנו חי. כשרבות ורבים נוהגים כך – זו כבר התנגדות אזרחית. היא מפיחה חיים בתקוה שיום אחד תשא פרי. אחרת יגיע היום שבו נשאל את עצמנו איך לא ראינו מה קורה; איך איפשרנו לזה להתדרדר; איך הגענו כל כך רחוק, כל כך נמוך. נכון, עמידה על עקרונות גובה מחירים. אך המחיר של אי עמידה עליהם כבד לאין שיעור.
ועוד מילה לסיום. אין שום פסול בהחלטה לעזוב את הארץ ולחיות במקום מוסרי יותר, או נעים יותר, או הולם יותר את ערכיה של כל אחת מאיתנו. ההחלטה לעזוב הגיונית, שפויה, וראויה. אבל גם מי שבוחרים לעזוב (או מכריזים על כך) לא זכאים לרפות את ידי הנשארים. לרובנו אין לאן ללכת. אין לנו אזרחות נוספת. אין לנו משאבים להתחיל חיים חדשים במקום אחר. השאלה המוסרית כיצד לחיות במדינה שעלול להיות שעוברת עכשיו לשלב מואץ יותר של פשיזציה נותרת על כנה, גם אם חלקנו עוזבים. אז להולכות – דרך צלחה מכל הלב. אבל הנותרות צריכים לבחור באסטרטגיה מוסרית להמשך הצפוי לנו כאן.