“יום ירושלים” מביא ישראלים (במיוחד כאלה שגרים בשפלה) להתפייט על “עיר שחוברה לה יחדיו”, ו”בירת הנצח לעולמי עולמים”. אולי זה מתאים לירושלים של מעלה; אבל פה, למטה, הפכה העיר למוקד העכשווי של המאבק על הכבוד הלאומי היהודי. לצד ארגוני ימין כמו להב”ה, משטרת ישראל הפכה לשחקן מרכזי במאבק זה.
תקציר הפרקים האחרונים: עם תחילת הרמדאן, משטרת ישראל סגרה בגדרות את רחבת המדרגות לשער שכם, בה נוהגים תושבים מירושלים המזרחית לשבת יחדיו במהלך החג: מכה לכבוד הפלסטיני. צעירים פלסטינים העלו לרשתות החברתיות סרטונים בהם הם נראים מבזים יהודים חרדים ברכבת הקלה של ירושלים: מכה לכבוד היהודי. צעירים מוסתים על ידי ארגון להב”ה יצאו לרחובות ירושלים לצוד פלסטינים ולהכותם, והמשטרה הכתה ועצרה צעירים פלסטינים רבים: שתי מכות לכבוד הפלסטיני. החמאס ירה לעבר ישובים ישראלים, ומשטרת ירושלים הסירה את הגדרות מככר שער שכם והצעירים המקומיים חגגו את נצחונם: שתי מכות לכבוד היהודי. בינתיים, מתנחלים משתלטים בהפגנתיות על בתים בשכונת שיח’ ג’ראח הפלסטינית במזרח העיר תוך נישול תושביהם, וחבר הכנסת איתמר בן גביר מקים בשכונה את מטהו. המשטרה תוקפת מתפללים מוסלמים בהר הבית, ואלה מיידים בה אבנים. המשטרה חוסמת את דרכם של אזרחים ישראלים שהם פלסטינים מלהגיע לתפילות בהר הבית.
הימין קורא לילד בשמו: זהו מאבק על “הכבוד היהודי”, הלאומי. הוא נועד להאדיר את היהודים תוך השפלת הערבים, ובתוך כך לחזק את תרבות הדרת-הכבוד של ישראל.
הדרת-הכבוד, honor, היא סוג הכבוד שרוכשים על ידי עמידה בדרישות נורמטיביות של קבוצת התייחסות. בחברות מסורתיות, הנורמות הללו מכתיבות לרוב התנהגות שנחשבת “גברית”, כלומר תוקפנית, כוחנית, מיליטנטית. מי שמיטיב להפגין אותה צובר הדרת-כבוד, ומעמדו עולה למול יריבו; היריב, מנגד, מאבד גובה וסטטוס, וצובר בושה (בושה מוגדרת כהעדר הדרת-כבוד). הוא מגיב בהפגנת עוצמתו וחוזק ידו, כדי להשיב לעצמו את הדרת-הכבוד שאיבד, ועוד קצת, ולהעביר את נטל הבושה למגרשו של הצד השני. כללי המשחק הללו עתיקי יומין, ומלווים חברות אנושיות אלפי שנים.
מאבק הדרת-כבוד הוא, בהגדרה, תהליך מסלים: כל מכה שצד אחד מנחית על הצד השני חייבת להיות קשה יותר מזו שהוא עצמו חטף; רק כך מוחה כל אחד מן המשתתפים במשחק את הבושה שהכתימה את הדרת-כבודו (את היריקה מפניו, אם תרצו), ומשיג יתרון לעומת יריבו. באנגלית מכנים את הדינמיקה עתיקת היומין הזו fued; בעברית: נקמת דם. היא לא מסתיימת עד שכל צד הקיז את דמו של יריבו, ושני הצדדים מתבוססים בדמם. וכשם שנקמת דם מחסלת אנשים ומשפחות, כך היא הורסת גם עמים ולאומים הנאבקים על הדרת-הכבוד הקולקטיבית, הלאומית.
ירושלים היתה תמיד סמל מרכזי בהדרת-הכבוד: היהודית-ישראלית מכאן, והפלסטינית מכאן. הרגישות לסמל מתעצמת בצד הפלסטיני בתפילות הרמדאן ההמוניות בהר הבית, ובצד הישראלי היהודי – בחגיגות יום ירושלים, ובראשן “מצעד הדגלים”. מדי שנה, אחרי הילולת הרשב”י במירון מגיעה הילולת יום ירושלים, ורחובות העיר מוצפים בהמוני צעירים משולהבים חדורי תחושה עזה של הדרת-כבוד לאומית. בשנים האחרונות הם משפילים את יריביהם הפלסטינים ומפגינים את עליונותם על ידי כניסה לרובע המוסלמי בעיר העתיקה, והתנכלות לאוכלוסיה המקומית. כך צפוי להתרחש גם השנה במסגרת “מצעד הדגלים” שנופל דווקא על ימי השיא של חגיגות הרמדאן. על רקע האירועים הקודמים, המסלימים, יהיה זה מהלך נוסף, צפוי וברור, בנקמת הדם המתגלגלת.
מממשלת ישראל הנוכחית אי אפשר לצפות לפעול להנמכת הלהבות; אלה משרתות את התבססותה על פילוג בציבור הישראלי והעמקת השנאה והפחד בין קבוצותיו. אך מן המשטרה ומעירית ירושלים אפשר לדרוש שיסיטו את מסלולו של מצעד הדגלים וימנעו ממשתתפיו להתקרב לעיר המזרחית ולתושביה. ישיבה באין מעשה היא בבחינת ליבוי פושע של תהליך נקמת הדם המסוכן.
חשוב לזכור שהדרת-הכבוד ומאבקיה אינם גזירת גורל. הדרת-כבוד היא רק סוג אחד של כבוד, ורק אחד המשחקים החברתיים והלאומיים שאפשר לנהל. כבוד אחר הוא כבוד האדם, human dignity. כבוד זה מייחס לכל אחת ואחד מאתנו, כל מי ששייכות ושייכים למשפחת אדם וחוה, ערך אחיד, שווה, מוחלט, פשוט בשל היותנו אנושיים. הוא קובע שערכנו האנושי מחייב שמירה, הגנה, טיפוח, בכל הקשר ובכל תנאי. הוא מקנה לכל אדם, באשר הוא אדם, זכויות אדם בסיסיות, הכוללות, בין השאר, הגנה מפני תקיפה, יריקה, הכאה, נישול.
כבוד האדם אומץ, אחרי מלחמת העולם השניה ומוראותיה, כבסיס למשטר הזכויות הבינלאומי בדיוק כדי לשים סוף לתהליכים מסוכנים של נקמת דם קבוצתית, שבנוסף לביוש הצדדים, פוגעים — לפעמים באופן אנוש — בכבוד האדם ובזכויות האדם. הכוונה בטיפוח הכבוד החלופי היתה לאחד את כולנו סביב ההכרה וההסכמה שלכולנו אותו ערך, מפני שכולנו בני משפחה אנושית אחת. או, למי שמעדיפים: שכולנו מכילים את צלם האלוהים (או האדם), שאסור לחללו. כך בזירה הבינלאומית, וכך בישראל, מאז חקיקתו של חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, ב-1992.
בשנים האחרונות הימין הישראלי מוביל ראקציה נגד כבוד האדם, שנועדה לחזק את תרבות הדרת-הכבוד היהודית. חקיקתו של חוק הלאום היתה צעד גדול בכיוון זה, והמאבק על הכבוד היהודי בירושלים בימים אלה הוא צעד נוסף, מסוכן והרה אסון. התגובה ההולמת היחידה היא לא לתת יד למהלך זה, ולחזק למולו את העמידה הבלתי מתפשרת על כבוד האדם. כולל, כמובן, כבודם של אזרחים ישראלים מוסלמים שעולים להר הבית להתפלל, ועוד יותר מכך, כבודם של תושבי שייח ג’ראח, שחלקם כבר סולקו מבתיהם ומעל אחרים מרחפת סכנת סילוק.
תהליך נקמת דם יוצר תחושה של דינמיקה מתגלגת שאי אפשר לעצור אותה. אבל היא כזו רק למי שמקבלים את כללי הדרת-הכבוד ומשתתפים בו. מנקודת המבט של כבוד האדם, הצעדים שיש לנקוט ברורים. משטרת ישראל צריכה להפסיק להשפיל פלסטינים, ולהתחיל למלא את תפקידה, הכולל הבטחת כבוד האדם שלהם וזכויותיהם. כולל זכויותיהם לשבת ברחבת שער שכם, להתפלל ללא הפרעה בהר הבית, ולעלות באוטובוסים לירושלים. במקביל, מערכת המשפט הישראלית מוכרחה למצוא את הדרך להפסיק את הנישול המפלה והמבזה של תושבים פלסטינים מבתיהם בירושלים. גירוש אנשים מבתים שהתגוררו בהם עשרות שנים היא פגיעה מובהקת בכבוד האדם. כשמערכת המשפט עושה זאת בגיבוי חוקים מפלים, המעניקים ליהודים זכויות על רכוש שאיבדו לפני 1948, ושוללים זכויות מקבילות מפלסטינים, זו לא רק פגיעה בכבוד האדם, אלא נטילת חלק במאבק הדרת-הכבוד היהודי.
ביום ירושלים, במקביל למצעד הדגלים, חבר הכנסת מוסי רז יציג בכנסת הצעת חוק שנועדה לתקן את המעוות, ולמנוע המשך גירושם של תושבים ירושלמים מבתיהם בשכונות הערביות. זוהי הצעת חוק ברוח כבוד האדם וחירותו, ולא ברוח חוק הלאום והמאבק על הכבוד היהודי. מי שמחפשים דרכים לחזק את כבוד האדם ולהחליש את נקמת הדם מוזמנים לתמוך במהלך.