בסוף יוני פרסם בג”צ (באיחור טיפוסי שמעורר את המחשבה על חרדל שמגיע אחרי הארוחה) את הנימוקים בהכרעתו בעתירה של מפלגת שינוי (ז”ל). שינוי עתרה נגד פסילת שידור תעמולה בו הציגה דמויות של יהודים חרדים הנתלים על רגלו של חילוני הצועד להצביע בבחירות, ולבסוף מתאיידים לעשן שחור תוך השמעת קולות נפץ. בג”צ נחרד מן ההצגה המבזה והבלתי אנושית של יהודים חרדים, וקבע כי במקרה כזה יש הכרח להגביל את חופש הביטוי. (לפסק הדין ראו  http://elyon1.court.gov.il/Files/06/940/021/a04/06021940.a04.HTM).

כך כתב הנשיא ברק במילים שאינן מצריכות פרשנות:
 
“הביטוי שלפנינו – תשדיר במסגרת שידורי התעמולה בבחירות לכנסת – ראוי להגנה מיוחדת. זאת, משום שמדובר בביטוי פוליטי אשר נעשה במסגרתה של מערכת בחירות, תקופה בה נועדה חשיבות מיוחדת להחלפה חופשית של דעות ורעיונות. למרות זאת, שוכנענו כי המקרה שלפנינו נופל לגדרם של אותם חריגים שבהם עולה הפגיעה ברגשות לכדי ביזוי, השפלה, ופגיעה כה קשה בכבוד האדם, עד כי אין להגן עליו. מדובר באחד המקרים החריגים בהם הפרסום מזעזע את אמות הסיפים של הסובלנות ההדדית. הטעם לכך הוא, כי יש בו דמיון מעורר חלחלה לתעמולה אנטישמית, ההופך את היהודי החרדי ליצור חסר פנים, ל”לא אדם” הזוחל על הרצפה והנצמד כעלוקה לחילוני. סופו של חרדי זה שהוא מתאדה ונעלם בעשן. תיאור זה מבזה ומשפיל, והוא פוגע בכבוד האדם בכלל, ובכבודו של היהודי החרדי בפרט. הוא מפשיט ממנו את צלמו ואת כבודו כאדם. הוא מעלה בעיני המתבונן זכרונות קשים של מליוני אחינו שעלו באש במשרפות הנאציות. תיאור זה עובר את רמת הסיבולת הדרושה בחברה דמוקרטית. הזכות לבטא כל מסר – כן; אך לא באופן מבזה ומשפיל הנושא סממנים המזכירים ביטויים אנטישמיים מבית מדרשה של התעמולה הנאצית. בנסיבות אלה, נחה דעתנו כי יושבת ראש ועדת הבחירות המרכזית פעלה בגדרי סמכותה כאשר פסלה תשדיר זה.”
 
מילים כדורבנות. עם זאת, מעניין להשוות עמדה תקיפה וחד משמעית זו לעמדתם של ברק – ושל שאר שופטי בית המשפט העליון, כאשר התיאור המשפיל והלא אנושי לא היה של יהודים חרדים, אלא של נשים. בעתירה נגד שידורי הפורנוגרפיה של פלייבוי הביאו חמישים ושלושה חברי כנסת ושלושה עשר אירגונים חברתיים דוגמאות של תשדירי הפורנוגרפיה של פלייבוי. בתשדירים שהוגשו לבית המשפט מוצגות נשים תלויות כגושי בשר באיטליזים; הן נקנות על ידי גברים, החבלים בהם  הן תלויות נחתכים, וכשהן נוחתות על הרצפה, הן זוחלות על ארבע אחרי אדוניהן החדשים המצליפים בהן במגלבים. בתשדירים אחרים נשים נאנסות בכל צורה אפשרית, שאף אחת מהן איננה “אנושית”, ופעמים רבות הן נהנות מכך ומבקשות עוד. ומחייכות, כמובן. משום מה, הצגה דה-הומנית מובהקת זו, המפשיטה מנשים את צלמן וכבודן האנושי לא הצליחה לזעזע אף אחד מתשעה שופטי ההרכב – לרבות הנשים שישבו בו. אף אחד מן השופטים לא טרח להתייחס לאף אחת מן הסצנות הקשות (שמא לא טרחו כלל לצפות בהן?), והשופטת דורנר כתבה את פסק הדין כמורשתה הרוחנית.
 
כבוד האדם של גברים יהודים שוקל בישראל לאין שיעור, מסתבר, מזה של נשים. בשם הכבוד היהודי (של גברים חרדים) בית המשפט העליון מוכן לפגוע בחופש ביטוי פוליטי בזמן בחירות, כדי להגן על הציבור היהודי מזיכרונות אפשריים של ימים קשים. כדי להגן על נשים מפני ביזוי מובהק וקיצוני, ומפני סכנה קרובה, ממשית ומוחשית של אונס והתעללות עתידיים שתשדירי פלייבוי עלולים לעודד, בית המשפט מסרב לפגוע ב”חופש הביטוי” המסחרי, שאין בצידו כל ערך חברתי, רעיוני, פוליטי. והכל בשם הנאורות, הליברליות והאובייקטיביות השיפוטית נטולת ההטיה הערכית האישית.
 
בנימוקיו המשפטיים בעניין תשדיר התעמולה של שינוי, ברק מדגיש כי ההצדקה לפגיעה בחופש הביטוי במקרה זה כפולה: ראשית, יש כאן פגיעה קשה במיוחד ברגשות הציבור; שנית, יש חשש לפגיעה בשלום הציבור: שידור התשדיר של מפלגת שינוי עלול לעורר מהומות ברחוב החרדי ולהפריע את שלוות חיינו. המסקנה המתבקשת ברורה: אם נשים רוצות שכבוד האדם שלהן, שלומן וביטחונן יילקחו ברצינות, אין מנוס מהתנהגות כוחנות ואלימה, לפחות כמו זו של הציבור החרדי. עד שהתגובה הנשית לא תעורר בנשיא בית המשפט העליון חשש לשלום הציבור ושלוותו – כל חברה מסחרית המבקשת למקסם את רווחיה תוכל להמשיך להשפיל נשים ולהציגן כגושי בשר לשימוש מיני. (על פרסומות מבזות ומשפילות אין בכלל מה לדבר – הן כסף קטן לעומת תשדירי פלייבוי שבית המשפט העליון אישר ללא עפעוף).  
 
פסק דין זה חושף שוב את חוסר הרגישות המשווע של שופטים בישראל לסוגיות הקשורות בנשים. האפליה של ברק בין דם חרדי לדם נשי חמורה לא פחות מן ההערה האומללה של שופט בית המשפט המחוזי בחיפה על הנאתה של ילדה מאונס על ידי אביה (המאמץ). שופטים רבים בישראל נטולים השכלה פמיניסטית וחסרים רגישות מיגדרית בסיסית. בכך הם אינם שונים ממרבית הציבור הישראלי. אך בשונה ממרבית הציבור, השופטים הם אלה שקובעים את ערכינו ואת יישומם המחייב במציאות. יותר ממיגזרים אחרים, שופטים חייבים לעבור הכשרות והשתלמויות בסיסיות בסוגיות מיגדריות, בנושאים של אלימות נגד נשים, ובמשמעויותיו של כבוד האדם בכל הקשות ביחסים בין המינים. בכל שנות כהונתו, הנשיא ברק לא פעל בכוון זה ואף מנע ניסיונות של שופטות לארגן השתלמויות בתחומים אלה. הגיע הזמן לשינוי!
 
בשולי הדברים, אני רוצה להפנות את תשומת הלב לכך שהכבוד היהודי שנשיא בית המשפט מתקומם על הפגיעה בו ונחלץ להגנתו נשמע הרבה יותר כמו הדרת כבוד (honor) מאשר כבוד סגולי (dignity). תחושת ההשפלה הלאומית שברק חש נוכח תשדירים המציגים יהודים באור מכוער אינה כרוכה באנושיותו של האדם באשר הוא אדם כמו בהדרת-כבודם של יהודים באשר הם יהודים. חוק יסוד כבוד האדם וחירותו לא נועד להגן על הדרת-כבוד יהודית, אלא על כבודו הסגולי של כל אדם באשר הוא אדם: בין שהוא יהודי חרדי ובין שהוא אישה.  
 
(תודה לדן יקיר שהפנה את תשומת לבי לפסק הדין).