מלל לאין קץ נשפך על הבחירות שהיו. לנוכחו – מדהים להווכח עד כמה צרה היריעה, וכמה נושאים חשובים לא מטופלים על ידי התקשורת המרכזית. כך למשל – הקשר בין ההצבעה החברתית המובהקת של הבחירות הקודמות, מיד אחרי פינוי גוש קטיף, לבין ההצבעה המדינית הימנית הברורה בבחירות האחרונות; אחריותם הגדולה של אהוד אולמרט ועמיר פרץ לאכזבת הציבור מדרכו של “השמאל”, ולתוצאות הבחירות הנוכחיות; משמעות העובדה ש – 35% מן הציבור בחר שלא להשתתף בבחירות; כשלונו של שבתון הבחירות – ומשמעותו ביחס להמשך קיומו; זהותן של המפלגות הקטנות, האידיאולוגיות, החשובות כל כך למעורבותם הפוליטית של האזרחים, והעלמותן מן המפה הפוליטית. כל כך הרבה לבחון, לבדוק, לנתח, לבקר – וכל כך מעט עבודה עיתונאית טובה. כל כך הרבה התרכזות במרכז הקטן, המשעמם, השחוק והמשומש.
מבין כל הנושאים שיש לטפל בהם, הנה אחד. רבים ממצביעי הליכוד היו – ועודם – מי שחשים מודרים מן השלטון ומקופחים על ידיו. אין זה משנה שנציגיהם בשלטון מאז שנת 1977: תחושתם היא ש”הם”, “האליטות הישנות”, עדיין שולטים בכל – בכלכלה, בתקשורת, במרכזי הכוח. שוב ושוב עושים “המודרים” ונציגיהם ככל שביכלתם להחליש את בית המשפט העליון, את האוניברסיטאות, את הקיבוצים, וכל מוסד שנתפס כ”מעוז האליטות”. אנרגיה לאין קץ מנותבת אל המאבק המעמדי הזה, והתסכול לא שוכך.
מאז שנות התשעים פנו חלק מן ה”מודרים” הללו לש”ס. בשנים האחרונות, גרעין קשה חזק מאוד שלהם מצביע ליברמן. (גרעין קשה שמכיל לא רק “מזרחיים”, אלא גם “רוסים”, נכי צה”ל וקבוצות נוספות). אין זה מקרה שליברמן מאמץ אל לבו את דניאל פרידמן, הלוחם ללא חת בבית המשפט העליון (כמובן, לליברמן יש גם סיבות אישיות מצויינות – הוא צריך שר משפטים שיעמוד לצידו נגד המשטרה ורשויות אכיפת החוק).
מנגד, “האליטות הישנות” בחרו הפעם להצביע עבוד קדימה ולבני. לא בזכות מופז ושאר חברי ה”מפלגה”, אלא משום שאהוד ברק נכשל כבר ונראה חסר תקוה, ואילו לבני נראית קרובה – בדימוי ובסגנון – ל”אליטות”. אותו מרכז ישראלי ותיק, שפעם הצביע מפא”י ואחר כך עבודה ומר”צ וליברלים למיניהם – החליט עכשיו לתת ללבני הזדמנות לייצג אותו; כי היא, גם אם לא “מפלגתה”, נראית לו דומה מספיק לעצמו ובעלת סיכוי כלשהו להזיז דברים. כך חברו “מצביעי אליטות” אלה לשרידי ה”אליטה” המתחרה, של חירות ההיסטורית, ויצרו “אליטה” חדשה.
השאלה המעניינת היא מה נכון יותר, מה אפשרי, מה צריך לקרות: שאחד מן המחנות ינהיג, והשני יזנב בו מן האופוזיציה, או ששניהם ינסו לעבוד ביחד? לכאורה – אנחנו בסיפור הזה כבר שלושים שנה, גם כשהשחקנים עוד דיברו כולם במבטא פולני כבד. אבל נדמה שהקצוות התחדדו עוד יותר מאז. ה”מודרים” שהצביעו ליברמן רוצים, במפורש ובמוצהר, להחריב עד היסוד את כל מה שמדיף דמוקרטיה ליברלית מערבית, לרבות את שלטון החוק; הם רוצים להתנער מן הכוון שאליו הולך העולם המערבי בהנהגת אובמה ולהתחפר בלוקלי והלאומני. “האליטות הישנות” רוצות סוף כל סוף לראות תזוזה של ממש, לממש את סיסמת ההפגנות של עשרות שנים – “שתי מדינות לשני עמים”, וללכת עם המערב קדימה. אחרי עשורים של דיבורים ושום עשיה, ושום התקדמות, “האליטות הישנות” רוצות שמשהו יקרה ובכוון שבעיניהן הוא נכון.להתחיל לעלות על מסלול שיוביל אותנו להיות “מדינה ככל המדינות” (זוכרים? זה היה החזון הציוני…)
האם במצב קיטוב זה יכולים נציגיהם של שני הפלגים לפתח שפה משותפת? האם יש לשני החלקים הללו של הציבור בישראל עתיד משותף במקום הזה? אם כן – איך? אם לא – מה זה אומר על העתיד? לא מדובר רק על תיקים, או אפילו רק על כלכלה או מו”מ עם השכנים. מדובר על שסע עמוק המפלג את החברה הישראלית, למרות שכבר לא מקובל לדבר עליו, כי לכאורה הוא נפתר. האם פשוט עייפנו מלנתח אותו? נואשנו מלהתמודד אתו? יתכן שבירור הנקודה הזו, לכשעצמו, הוא משימה היסטורית. שווה לדבר על זה. וכמובן, חייבים לדבר על הציבור הישראלי הפלסטיני: איפה הוא אחרי הבחירות הללו? מה הוא מרגיש? איך הוא מבין את התוצאות? איך הוא חי עם החלטותו לא להתאמץ בבחירות הללו? איך זה שאנחנו לא שומעים עליו דבר?
עוד על בחירות 2009: