ביום חמישי, שבו אמורה היתה להתקיים השבעת ממשלתו החמישית של נתניהו, מלאה הרחבה שבכניסה למשכן הכנסת מפגינים. כבר בצהרי היום התייצבו נאמני “התנועה לאיכות השלטון” והקימו במת נואמים, שמעליה ריחפו בלוני הליום אדומים עם הכיתוב “ממשלה מנופחת”. הכרזות, שעליהן התנוססו פניהם של בנימין נתניהו ובנימין גנץ, זעקו “מושחתים נמאסתם” ו”מנותקים נמאסתם”. במקביל אוטובוסים מן הצפון הביאו קבוצה של מוחים דרוזים. בתלבושות מסורתיות שחורות וכיפות לבנות גדולות הם צעדו יחדיו סביב הכיכר וזעקו “שוויון” לקצב תיפוף תופים. מעל ראשיהם התנופפו דגליהם הססגוניים, וכרזותיהם האשימו “אם אחים — לא בוגדים”.
אנשי חד”ש צעדו אף הם סביב הכיכר, לובשים חולצות אדומות עם כיתוב לבן ומניפים דגלים אדומים גדולי ממדים. בעברית וערבית הוקיעו את הכיבוש, ונשאו את הכרזות “יהודים וערבים מסרבים להיות אויבים”. מאחוריהם ניצב מחנה “עומדים ביחד”, לבוש סגול, ולפניהם, לבושות לבן, “נשים עושות שלום” רקדו לצלילי שירי מחאה אמריקאיים. אנשי “שלום עכשיו” לבשו גם הם חולצות לבנות, עם הכיתוב האדום־שחור הוותיק, והוקיעו את הסיפוח. שלושה צעירים לבשו את החולצות הירוקות של מרצ, וחברי הכנסת ניצן הורוביץ ותמר זנדברג יצאו להצטלם אתם.
הלאה משם, בדרך העולה למשכן, התרכזו אנשי יש עתיד ותל”ם, נושאים תמונות לא מחמיאות של גנץ, מעוטרות בהבטחתו שלא לשבת בממשלתו של נאשם בפלילים. הם קראו “הון, שלטון, עולם תחתון”. בשבע בערב, כשחלק מן הקבוצות האחרות כבר עזבו, הגיעו מפגיני הדגלים השחורים, שחולצותיהם דורשות “דמוקרטיה”. גם מפגיני השחיתות השלטונית הירושלמים של כיכר פריז לבשו שחור, עם הכיתוב הלבן “איך היתה לזונה קריה נאמנה”.
בין המחנות הסתובבו אזרחים בלתי משויכים, שנשאו כרזות תוצרת בית והצטרפו לקריאות קצובות של הקבוצות השונות. “בושה” היתה קריאה שקל היה להצטרף אליה. גם “לא, לא, לא יעבור, הפשיזם לא יעבור”.
חגיגה דמוקרטית מרגשת? ודאי. אבל גם הדגמה מוחשית וצבעונית של הפיצול, הפילוג, או אם תרצו הפוליטיקה של הזהויות במרכז־שמאל, שהפכה את האירוע לערב רב של הפגנות קיקיוניות. איימן עודה, שהוביל את המחנה האדום, דווקא חצה את הכביש והזמין את מפגינות התנועה לאיכות השלטון להצטרף לצעדה סביב הכיכר. צריכים לצעוד כולנו יחד, אמר. אבל המחנה האדום, שהמגפון שלו שאג קריאות בגנות הכיבוש, הקפיד לשמור מרחק מהמחנה הדרוזי דורש השוויון לאחים, שצעד לקצב תופים ומוסיקה אתנית. אלה גם אלה נבלעו במוסיקה הרועמת שהושמעה מעל במת “איכות השלטון”, והחרישה גם את שירי המחאה של “נשים עושות שלום”.
קל להאשים את קיבוץ המחנות הזה, על שלל דגליו וצבעיו, בכך שכל מה שמאחד אותו הוא “השנאה העיוורת לביבי”. זה כמובן לא נכון. חד”ש, שלום עכשיו ונשים עושות שלום אמנם הדגישו את ההתנגדות לסיפוח ולכיבוש, הדרוזים את הדרישה לשוויון אזרחי, ואילו התנועה לאיכות השלטון, מוחי כיכר פריז והדגלים השחורים את המחאה נגד השחיתות השלטונית, אבל חבריהן של כל הקבוצות יכלו בקלות לחתום גם על כל דרישותיהן של הקבוצות האחרות. כולם יכלו למחות יחדיו נגד הקמת ממשלה מנופחת, שבראשה נאשם בשחיתות שלטונית, ושלא תקדם שוויון אזרחי, צדק חברתי או משא ומתן מדיני להקמת שתי מדינות לשני עמים.
כולם יכלו לדרוש יחד ממשלה קטנה, הולמת את מצב הציבור והמשק, שמחויבת אידיאולוגית לדמוקרטיה ליברלית, לשלטון החוק, לטוהר המידות, לשוויון אזרחי ולסיום הכיבוש ומשא ומתן אמיתי ורציני עם הפלסטינים, במטרה להגיע להסכם הוגן. אלו ערכים הבסיסיים וברורים, שחלק משמעותי של המרכז־שמאל הישראלי מאמין בהם ומחויב להם. אילו היו הפגנותיו מתואמות, אילו אכן עמדו וצעדו ביחד, יכלו מאות הנוכחים בכל שעה מול הכנסת לקרוא יחדיו גם “הון, שלטון, עולם תחתון”, גם “די לכיבוש”, גם “שוויון”, וגם “יהודים וערבים מסרבים להיות אויבים”. אילו הצלחנו לעשות זאת, היינו הופכים מקבוצות קטנות המשתיקות זו את זו, לקבוצה גדולה אחת, שקולותיה נישאים אל משכן הכנסת ואל שאר האזרחים. ייתכן שאזרחים נוספים היו יוצאים מבתיהם ומצטרפים אל המחאה; ייתכן שקולנו היה נשמע ומחולל שינוי.
בני גנץ לא היה מנהיג החלומות של מחנה המרכז־שמאל הישראלי, אבל בהעדר אופציה טובה יותר, כל הקבוצות הסכימו לתת לו להוביל את המחנה. ייתכן שלא הבין שקיבל על עצמו לעמוד בראש אוסף הקבוצות שמהן מורכב המחנה, ולהובילן יחדיו. עזיבתו פירקה את קואליציית הקבוצות שהסכימו ללכת אחריו, והותירה אותן מפולגות וחלשות. לכן האכזבה הגדולה, התסכול, הכעס; לא בגלל שחלמנו על משיח, אלא מפני שקיווינו להפוך לתזמורת תחת שרביטו של מנצח.
בהעדרו של גנץ מן הזירה שלפתח הכנסת, הקבוצות מוכרחות למצוא את הדרך לצעוד יחדיו. אולי פוליטיקאי אחר יכול למלא את מקום נושא הדגל: אולי איימן עודה, או מרב מיכאלי, או שניהם יחדיו. עדיף שלא יהיה זה שוב רמטכ”ל חסר ניסיון בהנהגה אזרחית.
אבל ייתכן שקבוצות המרכז־שמאל יכולות להתגבר על החשדנות והתחרותיות, על ההבדלים בסדרי העדיפויות, על שיקולי האגו המעיבים על שיתוף פעולה. ייתכן שהן יכולות ליצור קואליציה גם בלי הנהגה פוליטית משותפת, ולהסכים על סדר יום שיאפשר התנגדות אזרחית רחבה ואפקטיבית אשר תמנע הסלמה ותשמר את התקווה. אולי אחת הקבוצות, כמו “עומדים ביחד”, יכולה לקחת על עצמה תיאום ושיתוף פעולה בין־קבוצתי. זו יכולה להיות התעלות מעל פוליטיקת הזהויות — בלי לבטל אותה — כדי לכונן מאבק פוליטי רחב היקף.