אז בסוף יוצא שהשרים נפתלי בנט ואביגדור ליברמן, גדולי המתלהמים והמסיתים, המלבים את היצרים האפלים, הם ה”ממלכתיים” מכל: הם דורשים לא לעשות לינץ’ ב”חייל היורה” ולא לשפוט אותו בככר העיר; לחכות למסקנות ההליכים הרשמיים. איך הצליחו למצב את עצמם כך? איך קורה שאנשים טובים מאמצים את התועבה הזו וקונים את הלוקש ומתהדרים ב”ממלכתיות” הפחדנית הזו? בעזרת החייאה סלקטיבית וצינית של מה שהיה פעם דוקטרינת ה”סוב-יודיצה”.

פעם שלט גם בארץ הכלל שלפיו כשנושא מטופל בהליך משפטי – התקשורת מנועה מלעסוק בו באופן שעלול להטות את הדין. זה היה מזמן. כלל זה מת ונקבר לפני עשורים רבים. מה שהמית אותו, מעבר לשנאה הישראלית הרגילה לכללים “פרוצדורליים” והיהירות השיפוטית (ששופטים יודעים להפריד בין שיקולים משפטיים ושיח ציבורי ולא צריכים הגנות פורמליסטיות) היה קצב החיים החדש. ההליכים המשפטיים לגווניהם הלכו והסתרבלו, התארכו, והפכו לתהליכים מרובי עורכי דין וארוכי שנים. במקביל, התקשורת – הן הממוסדת ובודאי זו ה”חברתית” – הפכה למידית וקצרת מועד. הכל חייב להתנהל כרגע – כי אין מחר; כי ברגע הבא יהיה משהו אחר. אין הבחנה בין עיקר וטפל, ולכן הכול עולה לשיח – אבל כל דבר לדקה. כמו ספרים על מדפי החנויות.

הפער הבלתי אפשרי בין אורכם של הליכים משפטיים לסוגיהם ובין קצב החיים והתקשורת המית את הסוב-יודיצה. בעולם בו צריך לדבר על בוכריס כרגע, כי ברגע הבא מדברים על איבגי — אי אפשר להמתין עשר שנים לתוצאותיו של הליך משפטי שארכו הבלתי נסבל מרגיש כעינוי דין קבוע. אז למדנו לחיות בלי הסוב-יודיצה, עם התחליף המצוין “לכאורה”. וכולנו יודעים לחיות עם השיח לפיו בוכריס אשם לכאורה באונס של כפיפות בצבא, ואיבגי אשם לכאורה בהטרדה מינית שיטתית של כל מי שהתקרבה לעולם הבמה. וכך, בקריצת הלכאורה, איפשרנו לעצמנו לדון בכל מיד, ולהמנע (עלק) מהשפעה לא הוגנת על הליכים שיפוטיים, כדי שיישארו לכאורה  ניטרליים ואוביקטיביים ומקצועיים בלבד. כך אנחנו חיים כבר עשורים.

המקרה המחריד של הוצאה להורג של שבוי חסר ישע בחברון נלכד על ידי מצלמה והופץ מיד בעולם. כולנו ראינו במו עיננו חייל לבוש מדי צה”ל (שלא לדבר על כך שהוא חובש, שתפקידו להציל חיים) יורה בראשו של מי שכבר “נוטרל” ולא מהווה סכנה לאף אחד. סרטון כזה מחייב תגובה מיידית וברורה: לכאורה התרחשה למול עיננו הוצאה להורג, שהיא פשע מחריד לפי כל קנה מידה: הומאני, חוקי וגם יהודי. זהו ביטול כבודו הסגולי המוחלט של אדם כאדם – או כצלם אלוהים  – אבל גם התנהגות פחדנית וחסרת הדרת-כבוד לפי כל כללי “הכבוד של קזבלן”. כי זו הכאה מתחת לחגורה; “חזק על חלשים” שכבר “נוטרלו” ואינם יכולים להתגונן. זה רצחני  —אבל גםעלוב. מביש לפי כל נורמה. אם ההתנהגות הזו אכן התרחשה כפי שהתיעוד מראה — אין מקום לשום תגובה למעט גינוי ושלילה מוחלטים שלה, והבהרה שהיא נופלת הרבה מתחת לקו האדום התחתון של האנושיות. או בלשון הנוהגת כאן בימנו: “כך לא נוהגים במדינה יהודית-דמוקרטית”.

ההזכרות המאוחרת שפעם היה כאן כלל סוב-יודיצה, שאסר לדבר על ההווה כשהוא בהליכים שיפוטיים, היא מניפולטיבית, צינית וגם פחדנית. היא “יהודית גלותית” בהמתינה שהכלב או הפריץ ימותו והבעיה תעלם (או שהתיק ייסגר, כמו בדרך כלל, או שהזמן שיחלוף ישכיח, ודברים אחרים יתפסו את הבמה). זהו  המסווה האחרון לפני אמירת האמת: שלא רוצים לדבר על זה כי לא רוצים להוקיע ולא לבחון את עצמנו מוסרית. לא רוצים לשאול האם חיילנו אכן מאמינים ש”ערבי טוב הוא ערבי מת”, ואם כן – איך הגענו לשם, מי הוביל, מי לא עצר, ומי אחראי (תשובה – כמעט כולם, ובראשם ליברמן ובנט). לא רוצים להסעיר את ההמון הזועם ולהסתכן בכעסו.

אז בנט וליברמן – “היו גברים”: כבוד סגולי לאדם באשר הוא אדם – אין לכם, אז הוכיחו לפחות שיש לכם הדרת-כבוד וקחו אחריות; אימרו מפורשות לא שאתם “מחכים לתוצאות החקירה”, אלא ש”החייל היורה” הוא בעיניכם גיבור ישראל כי ערבים צריך להרוג. ואז יוכל נתניהו לישר איתכם ישר לקו האחרון במקום להגרר ולהתדרדר אחריכם, כדרכו ונדע כולנו היכן אנחנו עומדים, לאן הסתתם וגררתם ודחפתם אותנו. למקום הכי נמוך בגהנום.