פרשת מעלליו המיניים של משה קצב (לשעבר נשיא מדינת ישראל) מלווה אותנו באינטנסיביות מאז קיץ 2006, כבר שנה ומספר חודשים (במדינה בה מלחמות, תנועות חברתיות, יוזמות שלום ומפלגות פוליטיות כולן באות, הולכות ונשכחות חדשות לבקרים – שנה ומשהו בעין הסערה נדמים כזמן רב מאוד ומותירים חותם שפניו לכאן ולכאן). אז מה היה לנו? תלונה של קצב של נסיון סחיטה ממנו, חקירת משטרה, ובעקבות החקירה – עדות אחת, ואחריה רבות נוספות (יותר מעשר) על התנהגויות מיניות לא ראויות של קצב. חקירת המשטרה העלתה ראיות (לכאורה) לכך שקצב ניצל לרעה את מעמדו וכוחו התעסוקתיים והפוליטיים כדי להתייחס באופן מיני לנשים שעבדו תחתיו, היו כפופות לו וחשו יראת כבוד למעמדו הרם. מן הראיות עולה כי הוא עשה זאת באופן חוזר ונשנה, מתמשך ושיטתי, וגרם בהתנהלותו המינית אי נוחות ועגמת נפש לנשים רבות. חלק מן הראיות מלמדות על מעשים מיניים הנתפסים כ”קלים” יחסית, ואחרות מדווחות על התנהגויות מיניות חמורות, לרבות נגיעות מיניות מובהקות הכוללות מעשי חדירה לתוך גופיהן של העדות. (חשוב לזכור כי הנשים לא התלוננו על המעשים מיוזמתן, והעדויות נגבו במסגרת חקירת משטרה שהחלה ביוזמת קצב. חשוב לזכור כי הדבר משליך על מעמדן כעדות: מצד אחד הדבר מחזק את עדותן, כי ברור שהן לא “זממו יחדיו”, “פעלו מתוך נקמנות” וכיוב’; מצד שני, הן עדות שנגררו אל תוך הפרשיה, ולא בחרו לפתוח בה מרצונן החופשי. לכן יש מקום לחשש הפרקליטות כי הן עלולות להשבר לאורך הדרך, ויש מקום לתהות האם נכון וראוי לגרור אותן שנים ארוכות נוספות בחקירות נגדיות הרסניות).
 
ההגנה, מצדה, התנהלה בכוחנות רומסנית, ועשתה ככל אשר לאל ידה לפגוע במתלוננות בכל דרך, לרבות הפחדתן, פגיעה בשמן הטוב ונסיון לערער את אמינותן באמצעות שימוש מכוער ונמוך בסטראוטיפים שוביניסטיים. התנהלותם של קצב ועורכי דינו (לרבות אביגדור פלדמן וחולצות הטריקו הידועות לשמצה שלו) מחזקת את ההרגשה שקצב הוא אכן אדם שוביניסט, כוחני ומסוכן, שאינו בוחל בניצול כל אמצעי העומד לרשותו לפגוע בנשים שהוא מוצא לנכון לפגוע בהן לצרכיו האישיים. יחד עם זאת, ההגנה המציאה מסמכים ועדויות המצביעים לכאורה על קשרים ויחסים רגשיים חיוביים ומשמעותיים בין קצב לבין חלק מן העדות נגדו. ראיות אלה שופכות אור נוסף על חלק מן העדויות נגד קצב, ומעלות את האפשרות שמא חלק מן הקשרים המיניים לא היו רק בכפיה במובנה הברוטלי הפשוט, אלא הכילו גם מעורבות שהיא רצונית, לפחות במידת מה, של חלק מן העדות.  בנוסף, חלק מן הראיות הללו ערערו את מהימנותן של חלק מן העדויות שניתנו על ידי חלק מן העדות. (כך, למשל, כאשר שתי חברותיה של אחת העדות מעידות הפוך משהיא טענה כי הן יעידו ביחס לקשריה עם קצב – הדבר מטיל ספק במהימנות עדותה שלה בנקודות האמורות).
 
הפרקליטות, ובראשה היועץ המשפטי לממשלה, האמינו כי בידיהם די ראיות מוצקות כדי להגיש נגד קצב תביעה בעבירות מין חמורות, לרבות אינוס. התביעה והיועץ המשפטי לממשלה לא ניסו להסתיר, לא לטייח ולא למסמס – הם רצו לעשות את הדבר הנכון, האמיץ והיוצא דופן בהיסטוריה האנושית, ולחשוף את קלונו ופליליותו של נשיא מדינה מכהן. הם רצו להפעיל את ההליך הפלילי כדי להוקיע את מי שעומד בראש המדינה ומייצג אותה כלפי העולם כולו בגין התנהלותו המינית הלא ראויה ופגיעתו בנשים. ואולם ככל שנקף הזמן פחת בטחונה של התביעה, והיא נהיתה משוכנעת פחות ביכולתה להוכיח, בהסתמך על חומר הראיות שבידה, מעל לכל ספק סביר, שמעשיו המיניים של הנשיא כללו מעשי אינוס. בסופו של דבר, לאחר משא ומתן ממושך עם באי כוחו של קצב – התביעה הגיעה ל”הסכם טיעון”, לפיו קצב פורש מכס הנשיאות ומודה במעשים מיניים לא נאותים “קלים” ביותר. על כך רעשה הארץ בסוף יוני-ראשית יולי 2007. נשים וארגוניהם מחו, וגופים ציבוריים עתרו לבג”ץ בדרישה להכריח את התביעה לחזור בה מהסכם הטיעון ולתבוע את קצב על פשעיו המיניים. מאז מוצפת התקשורת בהדים מן ההליכים המשפטיים בבית המשפט העליון. העותרים טוענים כי מטעמים פסולים של העדפת החזק והמפורסם, התביעה העדיפה את “כבוד הנשיא” על פני כבודן של קרבנותיו. מומחית מטעם העותרים טוענת כי התקשרותן הנפשית של קרבנותיו של קצב היא תופעה אופיינית לקרבנות תקיפה מינית, והיא רק מאששת את הטענה כי היו קרבנות. התביעה טוענת כי חלק מן העדויות שבידיה התיישנו, ואילו חלק אחר – אינן אמינות וחד משמעיות דיין כדי לבסס הרשעה מעל לכל ספק סביר, ולכן לא היה מקום לפתוח בהליך פלילי שאין ודאות באפשרות הזכיה בו. בית המשפט העליון מרבה לבקר את התביעה על שמיהרה לותר על ראיות בטענה שהתיישנו, ועל שדקדקה כל כך בחומר הראיות שבידיה – במקום להביא את הדברים לבחינה שיפוטית, ולהניח לבית המשפט להכריע האם יש ראיות מעל לכל ספק סביר אם אין. בעוד מספר שבועות יתן בית המשפט העליון, בשבתו כבג”ץ את החלטתו, ונדע האם הסכם הטיעון נותר על כנו או אם התביעה תאולץ להעמיד את קצב לדין בעבירות פליליות חמורות שהיא אינה מאמינה שבידה להביא להרשעתו בהן. ובינתיים – רבים ורבות תוהים ונבוכים ומבולבלים. ניסיתי כבר בעבר, ברשימות אלה, לפזר מעט את ערפילי הבלבול ולהציג עמדה משפטית פמיניסטית (למבול של רשימות בנושא זה ראו בארכיון  של הבלוג, בקטגוריה “פרשיות קצב ורמון”). כיוון שהפרשה נמשכת, ועמה המבוכה, אשוב ואנסה. כל זאת אך ור