רצה הגורל ושני דברים “חדשותיים”, “תקשורתיים” התכנסו להם תחת גגו של יום אפור אחד: ההכרעה האם נשיא המדינה האנס, משה קצב, יזכה בשחרור מוקדם, והדיון הציבורי בסרטון המתעד בתמונות שאי אפשר להתכחש להם הוצאה להורג של שבוי חסר ישע בידי חייל ישראלי במסגרת מילוי תפקידו.

אונס הוא מעשה נפשע ומחריד שיש להוקיע בכל לשון. כשאנס סידרתי משתמש במעמדו הציבורי הרם כדי לפגוע בנשים, להטיל חיתתו על מתלוננות פוטנציאליות, ולנסות להטות את דינו — זו תופעה בעלת חומרה מיוחדת, שיש להתייחס אליה ביסודיות בשיח הציבורי. כשאותו נשיא אנס משתלח ברשויות המדינה שעושות את מלאכתן ביחס אליו, ולעולם אינו מרכין ראש ומקבל עליו את הדין – החומרה עולה עוד מדרגה. השימוש לרעה בסמכות שניתנה על ידינו, האזרחים, הופכת את מעשי האונס וההטרדה המינית לחמורים במיוחד, ולכן מחייבים הוקעה מיוחדת, וענישה הולמת. ההשלחות במערכות המדינה של נשיא מדינה, והסרוב לקבל את הדין – מחייבים התייחסות מחמירה עוד יותר. שבע שנות מאסר הן ענישה יחסית מקלה. שחרור מוקדם הוא רעיון עוועוים. מופרך מכל כיוון. אוסיף עוד דבר שאמור להיות מובן מאליו, וכמובן איננו: “מבחן בוזגלו” המפורסם נועד להבטיח ש”בוזגלו” מן הרחוב לא ייענש בחומרה רבה יותר מאשר נשיא מדינה. הוא בשום פנים ואופן לא נועד להגן על נשיא מדינה ולוודא שהוא לא ייענש ביתר חומרה לעומת הבוזגלו מן הרחוב. חומרת מעשיו של נשיא מדינה גדולה יותר מחומרת מעשיו של בוזגלו מעצם היותו נשיא מדינה. אין שום סיבה שהתגובה לא תהיה מחמירה יותר. היפוך המבחן הזה על ראשו היא חלק מליקוי המאורות הכללי. אבל רק חלק קטן.

כשאנחנו מנסות להסביר עד כמה נורא מעשה אונס, אנחנו משוות אותו לרצח. יש המכנות אונס “רצח של הנשמה”. ואכן, אונס, לרבות הזניה, ו”גילוי עריות” – מתיימר להפוך אדם, בדרך כלל אישה, לחפץ. הוא מתיימר ליטול את נשמתו. את ייחודו של האדם כסובייקט חופשי ואוטונומי בעל ערך אנושי מוחלט ובלתי מעורער: הכבוד הסגולי, human dignity. זה הפשע הנורא ביותר שאנחנו יכולים לחולל לעצמנו.

השוואתו של אונס לרצח, כדי להגיש את חומרתו, משמעה שרצח הוא הנורא מכל. ביטול ממשי של אנושיותו של אדם על ידי נטילת חייו – זה הנורא מכל נורא. ולכן עם כל החומרה של נשיא אנס, אין השוואה לזוועה המתחוללת במקביל: הסירוב הגובר והולך של הציבור הישראלי לראות תיעוד של רצח ולזהות אותו ככזה.

בסרטון שפרסם ארגון “בצלם” חייל ישראלי לובש מדים ונושא נשק יורה למוות בראשו של אדם שאינו מהווה סכנה לחייו של אף אחד. אדם חסר ישע. שבוי. זו לא הפעם הראשונה שהוצאה כזו להורג מתרחשת בעשרות שנות מאבק מזוין וכיבוש. כבר ס. יזהר כתב על רצח שבוי, ואי אז, כשאני הייתי בתיכון בשנות השבעים של המאה הקודמת, למדנו את הסיפור בבית הספר. כדי להזדעזע מרצח: מן השלילה האולטימטיבית של קדושת חיי אדם.  אבל הפעם התמונות לנגד עיני הציבור הישראלי. אפשר היה לחשוב שהזעזוע יהיה שלם ומוחלט. שאולי נבין, כקולקטיב, שאיבדנו את הכיוון. שהכיבוש המוליד התקוממות מוביל לקהות חושים כל כך איומה שאדם מסוגל לירות למוות בראשו של שבוי השוכב למרגלותיו. וכל הסובבים אותו אדישים כאילו היה זה יתוש טורדני, או פחות מכך.

הסירוב המתרחב והולך, הפושה בחברה הישראלית, לראות את התיעוד: לראות רצח כרצח כרצח, לראות הוצאה להורג של אדם חסר ישע, שבוי – מחריד לאין שיעור יותר משחרור אפשרי מוקדם של נשיא אנס. כי אונס, עם כל הכבוד, הוא רק “כמו רצח”. ורצח – הוא רצח. הסירוב לראות רצח, כשהוא ממש מול עיננו, רק משום שהרוצח הוא “משלנו” והנרצח הוא “אחר”, “מחבל” – הוא הדגל הכי שחור שיכול להתנוסס מעל לראשינו. הוא מעיד על אבדן צלם אנוש. של החברה. לא רק של החייל או של ה”מחבל” שניסה לדקור — של כולנו.

אז כן, שני דברים חשובים על סדר היום הציבורי שלנו היום – אפשרות קיצור עונשו של נשיא אנס, וסירוב ציבורי להכיר בראיות בלתי ניתנות לערעור שהצבא רוצח שבויים. סדר הזוועות צריך להיות ברור – גם לנשים פמיניסטיות, כמוני. כי גם אם עונשו של הנשיא האנס יקוצר – במאבק המונומנטלי על הוקעתו של אנס גם אם הוא נשיא מכחיש ומשתלח – כבר ניצחנו מזמן. טוב יהיה אם ירצה את עונשו הלא כבד. אבל לא חשוב לעשות “וידוי הריגה”. לעומת זאת, הקרב על אנושיותנו הוא  בעיצומו. הקרב על יכולתנו לזהות רצח כרצח, להרכין ראש, להזדעק, להתקומם, ולשנות את המציאות שמוליכה אליו, יום יום — זה “ה”קרב של חיינו. אסור שיהיה ספק.