אור לגויים: על החלטת בית המשפט העליון בעניין שידורי פלייבוי

החלטת בג”צ בעתירה נגד שידורי פלייבוי (בג”צ 5432/03 ו – 5477/03), אף שהיא מצערת, איננה מפתיעה. גם לשופטי בית המשפט העליון ושופטותיו קשה לעמוד מול עוצמתם המשולבת של ההון האדיר של חברת פלייבוי (שהאינטרס הכלכלי שלה הוא הוא מושא ההחלטה), של לחצם של “החוגים הליבראליים” בישראל, ושל 175 מדינות נאורות אשר כולן משתפות פעולה עם הלחץ הכלכלי של חברת פלייבוי והאידאולוגי של “החוגים הליבראליים”.

יתירה מזאת, סוגיית הפורנוגרפיה היא אכן מורכבת הרבה יותר מסוגיות אחרות של פגיעות בנשים (כמו תקיפה מינית, סחר, רצח או אלימות במשפחה). סיבה אחת למורכבותה של הסוגיה היא ההבדל בין “פגיעה באמצעות ביטוי” ו”]גיעה באמצעות מעשה”. מסיבה זו הסוגיה של שימוש דתי בטקסטים בעלי השלכות גזעניות מורכב יותר מניפוץ חלונות ושימוש באלימות פיזית כנגד מיעוט גזעי לא אהוד. הסכנה החברתית הגלומה בפורנוגרפיה, ממש כמו בשיח גזעני, היא, מטבע הדברים, “קרובה וממשית” פחות מזו שבמעשים האלימים עצמם. יש, לכן, לבחון בקפידה, בכל מקרה לגופו, את מיידיותה ומוחשיותה של הסכנה הגלומה בביטוי פורנוגרפי זה או אחר, ממש כמו לגבי שיח גזעני זה או אחר. למרבה הצער, בית המשפט העליון בחר לא לעשות זאת בהחלטתו בעתירה הנוכחית, ולמעשה התעלם לחלוטין מכל הסוגיות החברתיות הרלבנטיות, עליהן צריך היה להשתית את החלטתו.

ישנה סיבה נוספת למורכבות סוגית ההתייחסות לפורנוגרפיה. קיימות סיבות שונות להתנגדות להצגה ויזואלית של אירוטיקה, פורנוגרפיה ועירום. ישנן גישות דתיות מסורתיות שאינן מבחינות בין סוגים שונים אלה, ושוללות את כולם כ”תועבה”. לעומת זאת, ישנן גישות חברתיות (ובהן פמיניסטיות), שאינן משתמשות במושגים מוסרניים כמו “תועבה”, אלא מתייחסות לפגיעה שיש בפורנוגרפיה מסויימת (ולאו דווקא בכל אירוטיקה ועירום) בכבוד האדם, ובכבוד האישה בפרט. ההבחנה הבהירה והמפורטת בין גישות אלה הכרחית, אחרת גולש הדיון בפורנוגרפיה משדה “כבוד האדם” לשדה ה”תועבה” והופך להיות שיח של חרשים. למרבה הצער, בית המשפט כמעט שלא נגע גם בנקודה זו, והותיר על כנו את הרושם הציבורי המוטעה, המחוזק על ידי בעלי האינטרסים הכלכליים, כי ההתנגדות החברתית והפמיניסטית לשידורים פורנוגרפיים מסויימים חופפת להתנגדות המוסרנית הרחבה. חלקים מן הציבור רואים בניצחונו המשפטי של ערוץ פלייבוי ניצחון החופש המיני על פני האיסורים והצנזורה הדתיים, המסורתיים. בית המשפט לא עזר לציבור להבחין כי העתירה הנדונה לא התבססה על טיעונים אלה, אלא, בחלקה הגדול, התייחסה לסוגיית כבוד האדם, השונה בתכלית מ”מוסרנות ויקטוריאנית” ו”שנאת מין”.

את עמדתי ביחס לעצם “הצגתו של אדם כחפץ זמין לשימוש מיני” בשידורי פלייבוי הבעתי בהרחבה במסמך שהובא בפני בית המשפט והוא פתוח לעיון הציבור (ראו http://www.notes.co.il/orit/4652.asp  ) ולכן לא אחזור כאן על הדברים. עם זאת אציין מספר נקודות ביחס לפסק הדין עצמו וסוגיות קשורות.

פסק דינה של השופטת דורנר מתבסס על ההנחה כי הביטוי המשפטי “הצגתו של אדם כחפץ זמין לשימוש מיני”, במשמעותו המלאה, הסבירה, חל על כל הצגה של יחסי מין; לכן, היא קובעת, יש לצמצמו ככל האפשר, כדי לא לאסור על הצגה של כל קשר מיני. לפיכך יש לפרשו בצמצום מירבי, לקבוע כי הוא מתייחס רק למקרים בהם מוצג אדם כחפץ נטול כל רצון משלו, כלומר כבובה או כגוויה.

הנחה זו, אותה מניחים כל שופטי בית המשפט העליון כמובנת מאליה, ואינם מקדישים לה ולו משפט אחד, היא חמורה ומזעזעת מבחינת תפיסתם של השופטים את הקשר המיני והצגתו. גרוע מכך, היא מלמדת כי השופטים לא ירדו לסוף דעתה של העתירה בה דנו.

העתירה שעמדה בפני בית המשפט העליון טענה כי ישנם יחסי מין שאינם הופכים, או “מציגים אדם כחפץ זמין לשימוש מיני”, וישנם אחרים שכן עושים זאת. הראשונים הם יחסי מין בהם גברים ונשים מתפקדים כבני אדם המקיימים יחסי מין: יש שהם חפצים במעשים המיניים, ויש שלא; ישנן תנוחות שמענגות אותם, וישנן תנוחות שלא; יש שהם צעירים ונאים, ויש שהם ככל האדם.

תיאורים של יחסי מין אשר “מציגים אדם כחפץ זמין לשימוש מיני”, לעומת זאת, הם אלה בהם נשים הן תמיד צעירות, תמיד מושכות, תמיד מעונינות בקשר מיני, תמיד מתענגות על כל מעשה מיני המבוצע בהן, מחייכות, נאנקות ומבקשות עוד. הצגה כזו של נשים, נטען בעתירה, משחקת לידי הסטראוטיפים הרווחים, המסוכנים, לפיהם נשים תמיד מעוניינות במעשים מיניים מכל סוג. סטראוטיפים מגמתיים ונפוצים אלה, כידוע, מביאים גברים לחשוב כי גם כשהן אומרות “לא” – הן בעצם מתכוונות ל”כן, עוד”. תוצאות הסטראוטיפים הללו הן מכות המדינה הקשות של תקיפות מיניות וסחר בנשים.

העתירה שעמדה בפני בית המשפט העליון טענה כי שידורי פלייבוי אינם שייכים לסוג הראשון, אלא לסוג השני, כלומר: הם אינם מציגים “יחסי מין”, אלא סוג מסויים של יחסי מין: יחסי מין אשר מציגים נשים, (ורק נשים), כחפצים זמנינים לשימוש מיני (של גברים).

בית המשפט, כאמור, לא הבין, או לא רצה להבין את ההבחנה שבלב העתירה. שכן העתירה איננה כנגד אירוטיקה, יחסי מין, שמחת החיים או ייצוגיהם הויזואליים; העתירה יצאה רק כנגד אותם שידורים אשר מציגים בני אדם בכלל, ונשים בפרט, כחפץ זמין לשימוש מיני. העובדה כי השופטת דורנר, כמו כל שאר השופטים, מוכנה לקבוע ללא היסוס כי כל תיאור אירוטי או מיני כלשהו נופל בגדר ההגדרה “מכיל הצגתם של בני אדם כחפץ זמין לשימוש מיני” מצביעה על הבעיה העמוקה, אותה יעמיקו שידורי פלייבוי עוד יותר: חלקו הגדול של הציבור הישראלי, ממש כמו במדינות נאורות רבות אחרות, אכן אינו רואה את ההבדל בין קשר מיני המכבד את כל הצדדים המשתתפים בו, ובין קשר מיני אשר הופך או מציג את אחד הצדדים (לרוב האישה) כחפץ לשימוש מיני, כלומר: תוך פגיעה בכבודה ובאנושיותה.

בדיוק משום טשטוש גבולות זה מתקשה הציבור להזדעזע ממעשים מיניים מחרידים המתרחשים במדינת ישראל (הרבה יותר מאשר במדינות הנאורות אליהן משווה ישראל את עצמה), כמו, למשל, סחר בנשים ואינוסן השיטתי של נשים נסחרות המוחזקות כשפחות מין.

(טעות יסודית זו של השופטת דורנר מתבטאת בפרשנותה התמוהה לתיקון סעיף החוק העומד לדיון בפניה. תיקון החוק הנדון מחק את האיסור על שידורים של תכנים העוסקים במין “בדרך של הצגת יחסים מיניים או בדרך של הצגת מעשים המיועדים לעורר גירוי מיני”, אך הותיר את האיסור על הצגתם של שידורים המציגים אדם כחפץ זמין לשימוש מיני. הדרך הסבירה היחידה לפרש תיקון זה, כפי שאכן התכוון המחוקק, היא להבחין בין “הצגת יחסים מיניים” בכלל, ובין הצגת יחסים מיניים אשר הופכים או מציגים אדם כחפץ זמין לשימוש מיני. השופטת דורנר מגיעה, משום מה, בדיוק למסקנה הפרשנית ההפוכה, כלומר מבטלת את כוונת המחוקק ומרוקנת את מילותיו המפורשות של החוק, שנקבעו במודע ובמכוון בדיוק להשגת המטרה אותה מכחישה דורנר. זוהי דוגמא מוחשית ל”אקטיביזם שיפוטי” בלתי רצוי.)

כשלונם של השופטים לזהות בדיוק את ההבחנה אודותיה נתבקשו לפסוק, מתקשר היטב עם קביעתם, הנכונה ככל הנראה, כי השידורים הפורנוגרפיים נפוצים ורווחים מאוד במקומותינו.

העתירה שהונחה בפני בית המשפט טענה כי ריבוי השידורים הפורנוגרפיים, המציגים נשים כחפצים זמינים לשימוש מיני, מקהה את רגישותו של הציבור להבחנה בין יחסי מין מכבדים ויחסי מין משפילים ומחפצנים. אי יכולתם של השופטים להבחין בין יחסי מין ובין יחסי מין מחפצנים מעידה בדיוק על התופעה עליה מתריעה העתירה.

באשר לעצם הנימוק, בו השתמשו השופטים, כי הציבור הישראלי צופה בפורנוגרפיה, וחשוף לשידורים פורנוגרפיים רבים ולכן אין טעם להגבילם, דומני כי האבסורדיות המסוכנת שלו מדברת בעד עצמה. הציבור הישראלי מבצע וחשוף גם להסתה גזענית רבה, להטרדה מינית רבה, לגילוי עריות, לעבירות תנועה ולעבירות מס בלתי פוסקות של אזרחים רבים. שמא נחדל לנסות להגביל גם את כל אלה?

כך, כמובן, גם לגבי העובדה כי 175 מדינות מתירות שידורים פורנוגרפיים. דומני כי אף אחת מן המדינות הללו אינה מכירה בזכות השיבה של יהודים לגבולותיה. שמא נלך בעקבותיהן גם בנקודה זו? (עו”ד סמדר בן-נתן, אשר הגישה את העתירה בשם הגופים הפמיניסטיים, מדגישה, בצדק, כי בשונה מאותן 175 מדינות אליהן התייחסה דורנר, המחוקק הישראלי קבע במפורש כי אין לשדר הצגת אדם כחפץ זמין לשימוש מיני. הבדל זה צריך היה להספיק כדי לייתר את הפניה לשיטות המשפט הזרות בנקודה זו).
התוצאה המדאיגה של הפרשנות המצמצמת עד אבסורד שפירש בית המשפט העליון את הביטוי “הצגת אדם כחפץ זמין לשימוש מיני” היא כי מעתה, במסגרת חלק זה של סעיף החוק, ניתן יהיה למנוע אך ורק שידורי פורנוגרפיה אשר יציגו מגע מיני עם גוויות, עם בני אדם מעולפים או אם בני אדם המשמשים כבובות. (כך, למשל, ניתן יהיה למנוע שידור של חדירה מינית לגופה של אישה המשמשת כשולחן במסעדה יפנית). ואולם כל סוג אחר של שידור פורנוגרפי שאינו עולה עד כדי דרגה זו, ואין בו אלימות, התעללות, ביזוי, השפלה, ניצול או שימוש בקטינים – יותר.

נקודה תמוהה נוספת בפסק דינה של דורנר היא הקביעה הגורפת כי, למרות שערכו החברתי של הביטוי הפורנוגרפי נמוך, בכל זאת הוא נהנה, כמובן מאליו, מהגנה מלאה של הזכות לחופש הביטוי, ממש כמו כל ביטוי אחר. אין כל בסיס או הצדקה לקביעה זו, שאיננה מתיישבת עם קביעות קודמות של בית המשפט העליון, אשר בהחלט הבחינו בין סוגי ביטוי הראויים יותר להגנה, ואלה הראויים לה פחות. בנקודה זו, לפחות, הביעו השופטים טירקל וחשין הסתייגויות מאופקות מן העמדה הגורפת והבלתי סבירה של הרוב. יש לקוות כי עמדתה של דורנר בנקודה זו לא תהפוך את ההלכה הקודמת ותהיה לחוק.

בית המשפט הסתפק בקביעה כי שידורי פלייבוי פוגעים בכבוד האישה; כי ערכם החברתי נמוך, וכי, לכן, יש להתיר את השידורים למרות הפגיעה בכבוד האישה. הא ותו לא.

המערכה הכבדה על התרת שידורי ערוץ הפלייבוי איננה יתומה, אלא היא חלק ממלחמה רחבה של בעלי אינטרסים כלכליים, הנתמכים בנציגיהם הרבים של “החוגים הליבראליים, הנאורים” בישראל, אשר מטילים על הכף את מלא כובד משקלם הציבורי. (חוגים אלה מגובים על ידי נציגי הממסד האקדמי. משמעותית במיוחד תמיכתם של נציגי האקדמיה המשפטית הפלילית, בראשם פרופ’ מרדכי קרמניצר, אשר פעל ציבורית למען התרת שידורי ערוץ הפלייבוי, תוך שהוא לוחם נגד האיסור הפלילי על הטרדה מינית, ובעד צמצום האיסור על אינוס). הציבור הרחב מוצף ברטוריקה מתנשאת, שאננה ונחרצת, המציגה כל עמדה אחרת כ”חשוכה”, “פרימיטיבית” וראויה לגיחוך.

מול מלחמה זו ניצבים קומץ זעום של גופים פמיניסטיים קטנים ונטולי תקציב. בדמוקרטיה הקפיטליסטית של המאה העשרים ואחת, זו משמעותם האמיתית של חופש הביטוי ושוק הדעות.

המערכה הצפויה הבאה של בעלי האינטרסים הכלכליים ו”החוגים הליבאליים” תהייה על ליגליזציה של הזנות. זהו הצעד הלוגי הבא, והחלטת בג”צ תשיב רוח במפרשיו. (התייחסותי לסוגיה זו ראו ב – http://www.notes.co.il/orit/4651.asp ).