העיתון מקור ראשון פרסם במוסף סוף השבוע ראיון מקיף איתי, שנכתב בידי העיתונאי אריאל הורוביץ. מי שמעדיפים – העליתי גם צילום הגרסה המודפסת.

לצערי, שמעתי שיש ברשתות מי שמציגות את הדברים באופן מסולף ומעוות, כדי לתקוף ולהתלהם ולקושש לעצמן תשומת לב ואהדה לכאורה על חשבוני.אני מציעה למתלהמות לתת לדברי לדבר בעד עצמם, בלי להפכם על ראשם, ואולי אפילו להתמודד עמם ולעשות בדק בית. זאת ועוד: את הלהט הפמיניסטי אני מציעה להן להפנות לדרישה ממשטרת ישראל לפתוח מחדש את החקירה סביב העדויות על ניצול מיני מחריד בידי אייל גולן של מעריצות צעירות. בתחקיר שהתפרסם השבוע אמרו הצעירות שבזמנו הן לא שיתפו פעולה על המשטרה וגוננו על אייל גולן (אולי גם בגלל עורכי הדין שמונו להן), אך שכיום הן תחשופנה את הניצול וההזניה שעברו. זה נושא פמיניסטי שראוי להאבק עליו. או שמא “מזרחיותו” של גולן מגינה עליו מפני מי שתופסות את עצמן פמיניסטיות לוחמות? (כאילו קרבנותיו, לכאורה, אינן מזרחיות…)

אוסיף עוד שלצערי הנוסף בתגובתה לראיון במקור ראשון זנדברג ממשיכה לשקר כפי שעשתה לאורך כל הדרך. טענתה ששתיים מן ה”תלונות” נגד ברנע קשורות לפעילותו במפלגה היא שקר חדש, שאפילו היא לא העלתה בשום שלב קודם. (לגופו של עניין, אין לטענה שום רגל לעמוד עליה). טענתה המופרכת כאילו חוות הדעת שכתבתי לבקשת ארגון “ובחרת” (כשזה התלבט כיצד לנהוג במנכ”ל שנטען נגדו שהטריד מינית) היא “כסת”ח” — היא שקר ממוחזר שהיא שבה ומעלה בשבועות האחרונים, כשאין לה שום דבר ענייני להגיד. כדרכה: היא מעלה טענות בלי בדיקה, בלי בירור, בשטחיות ובחוסר אחריות (מן הסתם תוך הסתמכות על עוזרות למיניהן, שלא עושות את עבודתן אבל מקבלות שכר מכיסנו). זנדברג פועלת כמי שמאמינה שכשחוזרים על שקר שוב ושוב – הוא תופס. בכך היא מצטרפת לנתניהו, טראמפ ופוליטיקאים רבים אחרים. סביר שלמדה זאת מקלוגהפט, שביחס לקשריו איתו שיקרה מיד עם הבחרה לתפקיד יו”ר מרצ (שממנו הודחה לאחרונה). האמת היא ששקרים ממוחזרים אולי תופסים, אך לעולם אינם הופכים לאמות. וכדאי להזכיר את האמירה האלמותית שאפשר לרמות מעט אנשים לאורך זמן, ואפשר לרמות הרבה אנשים לזמן קצר; אבל אי אפשר לרמות את כולם כל הזמן. זה פשוט לא מחזיק מים. את חוות דעתי המקצועית, המנומקת, העניינית (מושגים שזרים לזנדברג) שהגשתי לארגון “ובחרת” (פרו בונו) העליתי בזמנו כאן, לבלוג, וכל מי שרוצה לדעת מה באמת נאמר על ידי מוזמנת לקרוא. (הטענה כאילו אחרי פרסום חוות הדעת הזו התבררה “טעותי” והארגון פיטר את המנכ”ל היא כמובן שקר מוחלט. האמת הפשוטה היא שהסחרור האכזרי סביבו ברשתות, כמו זה שזנדברג משתתפת בו, גרם למנכ”ל “ובחרת” להשבר ולעזוב).

לגבי טענתה הפתטית של זנדברג על ה”גיבוי” שלכאורה נתתי לחיים רמון — נמאס לי כבר להתייחס לשקר המביך הזה. אזכיר כי כשפרשת רמון התנחשלה בשיח הציבורי (לא בעקבות מיטו, הרבה לפני, משנת 2006), תמר זנדברג, כמו כל שאר הפוליטיקאיות הגיבורות והפמיניסטיות לכאורה, לא העזו לצייץ מילה נגדו. לא ראינו אותה – או את האחרות – בטלוויזיה ולא שמענו אותן ברדיו. כי הוא היה חזק, וזה היה מסוכן (כשם שהיום לא נעים לצאת נגד אייל גולן, שהוא תעשייה שלמה ויש לו קהל אוהדים תקיף. בדיוק כזה היה חיים רמון בשנת 2006). והן חזקות על חלשים, כמו כל הפחדנים מאז ומעולם. בלית ברירה, ובדאגה עמוקה שהחוק יבוטל או יצומצם, רצתי אז מאולפן לאולפן להתראיין ולהסביר למה מעשיו הם “מעשה מגונה” על פי חוק העונשין, הטרדה מינית על פי החוק למניעת הטרדה מינית והתנכלות למתלוננת שהעזה לדבר. כתבתי על כך מאמר אקדמי ואינספור פוסטים בבלוג זה (שעודם כאן וקל למצוא אותם). מי שיודע זאת היטב הוא חיים רמון, שתוקף אותי עד עצם היום הזה. קל מאוד להפוך דברים על ראשם, להסתמך על האמנזיה הקולקטיבית המאפיינת את הזמן, ולהטיל רפש. הרבה יותר קשה לעשות משהו של ממש, שיש לו ערך, והוא עלול לגבות מחיר. אני ממליצה לזנדברג לנסות זאת פעם.

וכדי שלא יהיה ספק שעמדתי בענין ברנע אינה “חד צדדית”, כלומר, לכאורה, “נובעת משייכות למחנה שאינו של זנדברג במפלגה” (קריצה קריצה), אשוב ואומר את מה שכתבתי בריש גלי בעיתון הארץ במאי 2019: כל חברי הכנסת של מרצ, כלומר גם אילן גילון, התנהגו בפרשת ברנע בפחדנות מעוררת קבס. לאור התנהגותם סביב הלינץ’ בנמרוד ברנע, גילון, עיסאווי, וכמובן רוזין וזנדברג שניהלו את הלינץ’ באופן אקטיבי, אינם ראויים להיות חברי כנסת מטעם מפלגה שחרתה על דגלה עמידה על משמר זכויות האדם, הכוללות את חזקת החפות והזכות להליך הוגן. ישנם אנשים חדשים, יש לקוות טובים מהם, שצריכים להחליפם, כדי שהמפלגה תהיה ראויה לשמה.