יום רביעי בערב, ירושלים. חמישים אלף מפגינים עטויי כתום סבים את העיר העתיקה ומקיפים את חומותיה בדרכם אל הכותל המערבי וממנו. בשופרות שבידיהם הם תוקעים רעש אלוהים, שבעזרתו הם מנסים להטיל בכולנו אימה, ולעורר את השמיים להושיעם. חמישים אלף איש (או מאה אלף, לטענתם), שתאוותם לחולות סיני אינה מותירה מקום לאף שיקול אנושי, הומני, מוסרי או מדיני שפוי. את מיליוני הפלסטינאים הנחנקים בגינם, מנושלים מאדמות וסובלים שלטון כיבוש מדכא – הם אינם טורחים לזכור או להזכיר, כאילו לא היו. כאילו הנסיגה מרצועת עזה אינה אלה גחמה פרטית של ראש ממשלה מוטרף, שאין בה אלא התנכלות אכזרית להם, נקיי הלבב ול”תורתם” – כדוגמת התנכלות אגדית של פרעה, או אחשוורוש או אחד משלל צוררים אחרים. הדה-הומניזציה האנוכית שלהם מתגלמת במלוא כיעורה במחיקה המלאה של עם שלם, שלכאבו ומצוקתו אין הם טורחים לייחד ולו מילה או מחשבה או רגש. שלא לדבר עם זכויות האדם של פרטיו והזכויות המדיניות של הקולקטיב. רק על “זכויותיהם” ה”דמוקרטיות” הנרמסות, לדבריהם, ברגל גסה, הם מייחדים גם מייחדים. פולשים למקום לא להם שהשתלטו על רכוש אחרים, נישלו, חמסו וגזלו – ועתה הם זועקים חמס כקוזקים שנגזלו, וקוראים ל”אביהם” שבשמיים ש”יציל”. (למה, בעצם?) ובלהט הצדקנות העיוורת דומה כי הצליחו לשכנע את עצמם (ולא רק את עצמם) בניקיון כפיהם ובקורבנותם, כמובן.

רצה המקרה, שחוש ההומור שלו לעולם אינו מכזיב, ונאלצתי לנסוע, בדיוק בשעת קריאת השבר האטומה הזו, מהר הצופים אל קיבוץ רמת רחל, לכל אורך החומות, ולאחר מכן דרך המושבה הגרמנית, שהוצפה בצועדים. ואז, במושבה, האירה קרן אור קטנה של חסד. נכנסתי אל האוזן השלישית, ספרית הוידאו השכונתית, ובפני הכתה המולה גדולה. שני תורים השתרכו לפני דלפק ההשאלה, וידי העובדות מלאות. החדרים הגדושים סרטים המו אדם ושאון של בחירה. שהרי ערב קיץ חמים, ואווירה של חופש גדול. ובדרך הביתה נסעתי דרך שכונות ירושלמיות שלוות, מנומנמות, ממש כתמול שלשום.

ברחבת הכותל המערבי סערה ההפגנה הגדולה ביותר של דורשי המשך הכיבוש והדיכוי, וקולות שופריהם הרקיעו שחקים. אבל אפילו בירושלים, מעוז הכתומים, העדיף הרוב הגדול, המוחלט, לבחור סרטים ולהתנמנם על המרפסת, עם אבטיח. להתנער מן המשיחיות המנסה לטלטל את אמות הסיפים ולהטביע את הספינה, ולתמוך, בשתיקה נחושה, בנסיגה מעזה, ומן השומרון ומשאר הגדה המערבית. אפילו ירושלים, מסתבר, בוחרת בחיים. אכן, פתח לתקווה.