הדברים פשוטים, ואילו רצו התקשורת ומרואיניה שהציבור יבין – לא היה כל קושי. אבל במקום לומר דברים כהוויתם – מושמעים ריבוא דברים שאינם קשורים לא למציאות המשפטית ולא לזו החברתית. מתקפת ההטעיה הציבורית ממשיכה ללא הרף, והבלבול רב. אז הנה הדברים שוב, כפשוטם:

שר המשפטים (לשעבר) נאשם שהחדיר את לשונו אל תוך פיה של אישה ללא הסכמתה. הוא נאשם בהתאם לסעיף 348 לחוק העונשין אשר נקרא “מעשה מגונה” ואוסר לעשות “מעשה לשם גירוי, סיפוק או ביזוי מיניים” באדם ללא הסכמתו. העונש המירבי שהסעיף מאפשר להשית במקרה של הרשעה (על מקרה כמו זה בו עסקינן)הוא שלוש שנות מאסר.
סעיף 348 לחוק העונשין נמצא על ספר החוקים מאז קום המדינה, ושתיים עשרה שנה קודם לכן (משנת 1936). זהו סעיף מנדטורי, שירשנו, ביחד עם כל חוק העונשין, מן המנדט האנגלי. הוא מופיע – בניסוח זה או אחר- גם בספרי החוקים של אנגליה ושאר ארצות המשפט המקובל. האיסור הפלילי הזה מלווה אותנו, לכן, מאז הממשלה הישראלית הראשונה והרבה קודם לכן. אי אפשר להלין שיש בו “שינוי נורמות”, “מהפכה” או “הרחקת לכת של העת האחרונה”. הסעיף היה על ספר החוקים לפני שרובנו נולדנו. גם אם יבוטל החוק למניעת הטרדה מינית מכל וכל – הסעיף האוסר על מעשה מגונה ישאר על כנו, כשם שהיה שם גם לפני החוק למניעת הטרדה מינית (שהוא משנת 1998).
אז מה הקשר בין מעשה מגונה והחוק למניעת הטרדה מינית? החוק למניעת הטרדה מינית מאפשר (בסעיף 6) לתבוע תביעה אזרחית (נזיקית, כלומר לקבל פיצויים) בגין מעשה מגונה, וכן (בסעיף 7) לטפל במעשה מגונה (אם הוא מתרחש במסגרת יחסי עבודה) במסגרת מקום עבודה, בדין משמעתי ובהליכים בבית הדין לעבודה. זאת מפני שההתנהגות שחוק העונשין אוסר עליה כ”מעשה מגונה” מכוננת, על פי החוק למניעת הטרדה מינית, הטרדה מינית. 
אבל במקרהו של רמון לא הוגשה תביעה אזרחית ולא נפתחו הליכים במקום עבודה או בבית דין משמעתי, ולכן התביעה הפלילית שהוגשה נגדו היא על פי חוק העונשין ולא על פי החוק למניעת הטרדה מינית.
 
מדוע לא נפתחו נגד רמון הליכי משמעת? כיוון שהוא שר, וחוק שירות עובדי המדינה (משמעת) אינו חל עליו. אילו היה עובד מדינה, היתה מוגשת נגדו תביעה בבית הדין המשמעתי של עובדי המדינה, אך הוא אינו עובד מדינה, ואי אפשר לעשות כן. יתכן שיש לשקול חקיקתו של חוק שיחיל דין משמעתי על שרים. ואולם יש גם הגיון במצב הנוכחי, על פיו שר הנאשם בהתנהגות לא ראויה עומד לדין על פי סטנדרטים חמורים יותר: כשם שיש בידיו כוח ציבורי רב יותר שהוא עלול לנצל לרעה, כשם שמצופה ממנו לנהוג ביתר זהירות מאנשים שאינם נהנים ממעמד וכוח כשלו, כך עליו לתת את הדין על פי סטנדרטים גבוהים יותר.
 
“האם אין זה מוגזם להעמיד לדין פלילי על נשיקה?” לא מדובר בנשיקה. נשיקה היא פעולה הדדית ורצונית, המביעה רגש. האישום הנדון עניינו החדרת איבר של אדם אחד (לשון) לתוך גופו (פה) של אדם אחר ללא הסכמתו. אם יש ממש בכתב האישום ובית המשפט ימצא כי יש תשתית ראייתית לביסוס טענת הפרקליטות, אין שום סיבה לא להתייחס להתנהגות ברצינות הראויה. זו חוויה קשה, מאיימת, מפחידה ופוגעת להפלש באופן כה בוטה, ובודאי כאשר פערי הגיל והמעמד כה גדולים. זו התנהגות אלימה ופרועה להכניס לשון לפיו של אדם שלא הביע רצון בכך. היא פוגעת בכבוד האדם, בחירותו, בפרטיותו. במקרה הנדון היא מנציחה נורמה מזיקה ופסולה של ניצול מיני של בעלי שררה כלפי נשים (ובעיקר צעירות) הכפופות להם או שהן בעמדות כוח נחותות לעומתם. אין ספק – ההתנהגות הנטענת בכתב האישום אינה מן החמורות המגיעות לבתי המשפט: היא מן הפחות חמורות שבהן. מרבית האישומים במעשים מגונים, בסחיטות מיניות, בהטרדות מיניות, באינוס ובשאר סוגי הכפיה והתקיפה המיניים – חמורים לאין שיעור. אבל העובדה שישנן עבירות חמורות יותר אינה סיבה שלא להעמיד לדין על עבירה חמורה פחות. אילו היה דין משמעתי שחל על שר המשפטים – אין ספק שנכון היה יותר להעמידו לדין משמעתי ולא לדין פלילי. בהעדר דין משמעתי, הדין הפלילי הוא האפשרות היחידה, אחרת היה יוצא ששר אינו נדרש לתת את הדין על התנהגות פסולה שעובד מדינה כן היה נדרש לתת עליה את הדין. 
 
“אז מעכשיו כל מי שזז או נושם יכול להיות נאשם בהטרדה מינית?” החוק למניעת הטרדה מינית נגיש, ברור ופשוט. הוא מפרט רשימה סגורה של התנהגויות שיכולות להוות הטרדה מינית. סחיטה מינית ומעשה מגונה מוגדרים בחוק למניעת הטרדה מינית כהטרדות מינית, אך שתי התנהגויות אלה אסורות על פי חוק העונשין ולא על פי החוק למניעת הטרדה מינית (כמוסבר למעלה). בנוסף לשני סוגי ההתנהגות הללו, אלה ההתנהגויות האסורות כהטרדות מיניות:
1. הצעות מיניות חוזרות לאדם לאחר שזה הראה שהוא אינו מעוניין בהן;

2. התייחסות חוזרת המתמקדת במיניותו של אדם לאחר שזה הראה שהוא אינו מעוניין בכך;

3. התייחסות מבזה או משפילה המופנית לאדם ביחס למינו או למיניותו, לרבות נטייתו המינית.

אדם המרגיש מוטרד מינית צריך לשדר זאת באופן ברור וסביר, ולהבהיר שההתנהגות אינה רצויה לו ומטרידה אותו. אם המטריד ממשיך – ההתנהגות הופכת להטרדה על פי החוק. במקרה של השפלה וביזוי – אין צורך לומר למבזה לחדול, כיוון שהוא צריך לדעת שהתנהגותו אינה רצויה. יודגש כי גם הצקה לאדם בטענה כי הוא הומוסקסואל או לסבית יכולה לכונן הטרדה מינית. כאשר מדובר ביחסי סמכות (במקום עבודה או השכלה או בטיפול רפואי או נפשי) החוק אינו מחייב את מי שנמצא בעמדה פחותת-הכוח להתנגד להתנהגותו של ממונה עליו, כיוון שעובד, תלמיד או מטופל אינם נדרשים להעז ולהסתכן. על הממונה להיות רגיש ולהבין בעצמו מתי הצעותיו או פניותיו המיניות אינן רצויות.
 
מי שמרגיש או מרגישה מוטרד/ת מינית יכולים להגיש תביעה אזרחית, יכולים לפנות לרשות הרלבנטית במקום העבודה אם ההתרחשות היא במקום עבודה, ויכולים להתלונן במשטרה. מרבית התלונות אינן מגיעות למשטרה. רק המקרים החמורים ביותר מגיעים למשטרה.
 
חשוב לזכור שמטרת החוק למניעת הטרדה מינית להגן על כבוד האדם, על חירותו, על פרטיותו ועל השוויון בין המינים. ההטרדה המינית פוגעת בכל אלה. היא מזיקה ושלילית. אנשים רבים, ובמיוחד נשים רבות, נפגעות ממנה. הן מאבדות בטחון ושמחת חיים, מרגישות מאויימות ומושפלות, ולעיתים תכופות מסתבכות במצבים לא נעימים הגורמים להן מועקה ויסורים. מי שמכבד את הזולת ומתייחס אליו כאל בן אדם – אינו צריך לחשוש מן החוק, אלא לשמוח שהוא מגן גם עליו וגם על הסובבים והסובבות אותו.    

לרשימות נוספות בנושא זה ראו בארכיון הבלוג בקטגוריה “פרשיות קצב ורמון”.