קצת באיחור ראיתי אתמול בסינמטק ירושלים את שיטת השקשוקה, הסרט התיעודי שהסעיר את הארץ לפני החגים. סרטו של העיתונאי החוקר מיקי רוזנטל, אשר חושף, בפשטות, בבהירות, בגרפיקה ידידותית לכל צופה, מה זו “הפרטה”. איך מתפשטת מדינה מנכסיה, ומעבירה אותם לידי מי שצומחים בדרך זו להיות מליארדרים/ אוליגרכים/ האלפיון העליון. איך פקידי המדינה, למשל – האוצר, אלה שתפקידם להגן על טובת הציבור, משלשלים לכיסם מה שעבורם הוא הון עתק (כמה מליונים), ועבור המליארדרים הוא פרוטות, ומוכרים למליארדרים ציי סוחר ובתי זיקוק ומה לא בנזיד עדשים. ועורכי דין “צמרת” (ראו ערך רם כספי) רוקחים את התבשיל, והציבור יורד מנכסיו, ולא מבין איך זה קורה בדיוק. והפערים הכלכליים גדלים בטור הנדסי, ובעלי ההון עושים במפעלים שרכשו כרצונם, ומפטרים את העובדים, ומעסיקים “עובדים זרים” בתנאי ניצול, ומזהמים את האויר בעשרות אלפי אחוזים מעל לתקן בלי שאף פקח רושם להם דו”ח, ותורמים פירורי גרושים פה ושם וזוכים בהוקרה ויוקרה של נדבים. ונבחרי הציבור, אלה שאמורים לדאוג לטובת הציבור, מצטופפים בחתונות של נכדיהם; חלקם (נתניהו, ברק) מתגנבים בדלתות האחוריות, וכל האחרים (לרבות ראשי ערים) צועדים בסך עם שאר כל מלחכי הפנכה, שכולם החברים הכי טובים של המליארדרים, תמורת נסיעות תענוגות ביאכטות שלהם (רפי גינת, כמשל).
 
מיקי רוזנטל עושה קולנוע תיעודי לעילא ולעילא. ללא ספק – מייקל מור ישראלי; מחוספס משהו, ישיר, דוגרי, אמיץ, לא נותן שיסבנו אותו, דבק במטרה, לא מרפה. הסרט עושה להפליא את העבודה הקשה מכל – מראה איך זה קורה. זה שזה קורה – אנחנו קוראים, שומעים, יודעים במעורפל מזה שנים. אנחנו אפילו יודעים שזה נקרא “הון-שלטון”. אבל איך בדיוק זה עובד, איך זורמים נכסי הציבור לידיים פרטיות שמתעשרות בטירוף- את זה מראה רוזנטל כך שכל צופה יכול להבין. ועל כך מגיע לו כל פרס שסרט תעודי זכאי לקבל.
 
עד כאן הכל ידוע ונאמר כבר, והסעיר את המדינה מספר ימים. אבל הצרה היא בדיוק שהסערה באה והלכה, ואחריה באו והלכו ראש השנה, ויום הכיפורים, וסוכות, ושמחת תורה, ומשבר כלכלי, ובחירות באמריקה – ומי זוכר את מיקי רוזנטל?
 
אבל מיקי רוזנטל צריך שיזכרו אותו. ואנחנו צריכים לזכור את מיקי רוזנטל. כי, אם להאמין לסרט ולמה שקראתי באינטרנט, מיקי רוזנטל, שיצא לחשוף את האמת, נדרש לשלם על כך מחיר אישי כבד מנשוא. הוא נתבע תביעת דיבה (למרות שקשה לראות על מה), והחשש מתביעות דיבה דומות גרם לרשתות הטלוויזיה הישראליות ולבתי הקולנוע המסחריים להתנער מן הסרט ולא לשדרו. רק הסינמטקים, למרות חששותיהם, העזו לעמוד על זכות היצירה, הביטוי,והדיבור, וזכות הציבור לראות ולדעת, ומקרינים את הסרט בכל הארץ. ומיקי רוזנטל הפך למצורע מוחרם ומנודה; כי פחד תביעת הדיבה עושה אותו למסוכן ומאיים על הסובבים אותו. אני כמובן איני יודעת אם כל הנתונים שהוצגו בסרט הם במאה אחוז מדוייקים. אבל אין ספק שחלק גדול מהם בהכרח אמיתי, ואין ספק שהוא עשה כל אשר ביכולתו כדי להתחקות אחר האמת, ביקש תגובה מכל מי שרק אפשר, ועשה זאת למען טובת הציבור וחשיפת האמת. ולכן הוא זכאי לכל גיבוי ותמיכה והגנה שאפשר להעניק לו. שלא לדבר על הוקרה והערכה…
 
מבעית לראות איך האיום בתביעת דיבה משתיק, מכניע, מצמית ומצליח. מחריד לראות איך גופים מתקפלים, נסוגים, מפקירים, מיישרים קו עם מי שמיוחס להם האיום הפוטנציאלי. והזכות לחשוף, להציע, לצעוק, להתבטא – כמו לא היתה. ואנא אנו באים?
 
אז ככה: בתביעת דיבה אפשר להפחיד ולאיים על אחד; על שניים; על עשרה. אבל אפילו גדול המליארדרים לא יכול לתבוע דיבה מאות, אלפים, רבבות. הכוח הוא במספרים.
 
האינטרס הציבורי כאן ברור מעל לכל ספק: לראות, לדבר, לברר, לחשוב, להתדיין, להסיק מסקנות. מי שיכול וצריך להגן על האינטרס הציבורי הוא הציבור. כלומר אנחנו. הסרט מוצע לצפיה בסינמטקים, ולמכירה באתר שהקים מיקי רוזנטל. כל מה שצריך זה שיתוף פעולה רחב ומסיבי של הציבור: שלנו. אנחנו, כולנו, כותבי בלוגים ואתרים וטוקבקים צריכים לצפות, לרכוש, ולדבר. לחשוב, להתבטא, להתדיין. זו הדרך היחידה, הנכונה, לפוגג את איומי הדיבה, שמאפשרים לחזקים ולעשירים להשתיק את כל האחרים ולמנוע דיון ציבורי במה שלא נוח להם. בעולם האינטרנט זה פשוט, זה קל, זה הכרחי.   

נ.ב. בנושא קרוב, שימוש בתביעות דיבה על ידי מעבידים כדי להפחיד עובדים ולשלוט בהם, ראו דבריה של נעמה כרמי.

נ.ב נוסף: הסוף הטוב. ביום 16 בפברואר 2010 ביטלה משפחת עופר את תביעת הדיבה שלה נגד מיקי רוזנטל, בסך 3.5 מליון שקל. מזל טוב!