בשבועות האחרונים רבו בתקשורת הישראלית ידיעות מסמרות שיער על מעשים ברבריים, נפשעים, של שנאת זרים והתנכלות להם. בישוב אריאל נשלח למשפחה ישראלית שחבריה מגדירים את עצמם “יהודים למען ישו” משלוח מנות שהכיל חומר נפץ; הפיצוץ גרם לכוויות קשות בכל הגוף לנער בן חמש-עשרה.
 
שבוע לפני ל”ג בעומר ניצח סגן ראש עיריית אור יהודה, עוזי אהרון, על טקס מבעית של שריפת ספרי הברית החדשה; הוא קרא לכל תושבי עירו להעביר לידיו ספרי קודש נוצרים להשמדה, ושיתף בטקס האנטי-חינוכי הזה מאות תלמידי בית ספר.
 
בערב יום השואה ביצעו עשרות צעירים ירושלמיים בשכונת פסגת זאב לינץ’ בשני צעירים ערבים רק משום שהם ערבים ורק בגלל שבמקרה עברו ליד הקניון השכונתי; השניים הוכו ונדקרו בסכין, ובנס לא הומתו. הפורעים הוסתו לפעולת האיבה המחרידה בקריאה אינטרנטית גזענית, שקראה לבצע  אירוע דמים נוסף שתוכנן בשבוע שלאחר מכן, ביום הזכרון לחללי צה”ל. 
 
התפרצות שנאת הזרים היא כה ברוטלית ומהממת שקשה להגיב עליה: מה אפשר להגיד נגד לינץ’ בעוברי אורח חפים מכל פשע, נגד טקס שריפת ספרים, נגד שליחת חבילות נפץ, שלא ישמע טריוויאלי, בנאלי ומובן מאליו? מה נאמר: שאסור לפגוע בקדושת החיים, בין שאלה חיי יהודים שמאמינים בישו או שלא מאמינים בו, בין שאלה יהודים או ערבים? שיש לכבד את חייו ודעותיו של הזולת? שיש להניח לכל אדם לחיות באמונתו ולבטאה במרחב הפרטי והציבורי כאחד? שגזענות היא פשע מחריד? שאסור לעשות לזולתנו, כשהוא מיעוט בקרבנו, את מה שעשו לנו, היהודים, כשאנו היינו מיעוט? ששריפת ספרים מובילה לשריפת אנשים, כפי שכבר חזינו במו בשרנו? הרי אלה דברים שמביך להגיד, מכיוון שלכאורה אינם מצריכים אמירה. ואף על פי כן – גם לשתוק אי אפשר. אי אפשר ואסור. ולכן אומר שני דברים קטנים.
 
ראשית, הגל העכור של חוסר סובלנות פושעת התפרץ דווקא בשעה שמדינת ישראל חוגגת ברוב גאווה את שנתה הששים. ארועי העצמאות מקדמים דימוי של הישג לאומי, של עצמה, של הצלחה ושל בטחון עצמי. אבל פשעי שנאה (“hate crimes”) אינם מעידים על עצמה וחוסן, ההיפך הוא הנכון: בנוסף לזלזול הנורא בערכי החיים, הסובלנות, הדמוקרטיה והחופש, הם חושפים חוסר בטחון עצמי עמוק. רק קבוצה אכולת חוסר בטחון בזהותה, בערכה, במשמעות קיומה, בצדקתה, נזקקת לפגוע בזרים, להתנכל להם ולהבריחם. רק מי שאינו בטוח בעמדתו ובכוח השכנוע שלו נאלץ להשתיק את הזולת בכל מחיר, תוך פגיעה בערכיו שלו. מתחת למסכת חגיגות הששים, פשעי שנאת הזרים חושפים חולשה מדאיגה.
 
זאת ועוד, גם מדינת ישראל עצמה בחרה דווקא עכשיו להעלות את רף הגירוש מגבולותיה של מי ש”אינם משלנו”: אם עד היום נמנעה כניסתם ארצה של פעילי שלום בינלאומיים, במיוחד ערבים, הנחשדים על ידי כוחות הבטחון כ”סיכון בטחוני”, (שלא לדבר על “עובדים זרים” שאיתרע מזלם), עתה נעצר וגורש מן הארץ איש אקדמיה יהודי אמריקאי, פרופ’ פינקלשטיין, בן לניצולי שואה, שדעותיו הביקורתיות נגד הכיבוש הישראלי אינן מוצאות חן בעיני שירותי הבטחון. פרופ’ פינקלשטיין הורחק מאיתנו שמא חלילה ישמיע את דעותיו באזננו, בפומבי, בשוק הדעות החופשי של החברה הישראלית הדמוקרטית. שמא ישכנע אותנו; שמא לא נדע לעמוד בפני דבריו.

לא הרי גירוש מן הארץ כלינץ’ או שריפה, אך הרחקת האחר שדעותיו שונות על ידי מוסדות המדינה מדאיגה מאוד (בלשון המעטה) ובודאי שאינה מעידה על בטחון עצמי (שלא לומר – על מחוייבות לחופש הביטוי).
  
ושנית, ארועי הדמים המבעיתים חושפים את מלוא עצמתה של הסכנה הקיומית שבהעדר מנהיגות. כשראש הממשלה חשוד סדרתי בחוסר יושר והעדר ערכים והוא עסוק כל כהונתו בהשרדות; כשנשיא המדינה הקודם הודח בשל עבירות חמורות והמשנה לראש הממשלה מונה לתפקידו מיד אחרי שהורשע בפלילים; כששר האוצר לשעבר חשוד בגניבה; כשהממשלה כולה עסוקה בחישובי קיצין ורבנים עסוקים בפוליטיקה מפלגתית קטנה – אין מי שיעמוד מול הציבור, יגנה בפה מלא את הזוועות ויציב גבולות ערכיים ברורים והחלטיים. בקלחת הציניות שכחנו שזה תפקידה של הנהגה, וזו תכליתה. ובהעדר הנהגה – כל דאלים גבר.
 
וכך קורה שכל תבערה מגיעה אך ורק לפתחה של מערכת המשפט ולפתחו של שומר השער, היועץ המשפטי לממשלה, שנכפה עליהם להיות שוב ושוב הילד שאצבעו בחור הסכר. וכשהם מבצעים את התפקיד שאחר זולתם מסרב לבצעו – הם מואשמים בהתערבות יתר והשגת גבולן של שאר הרשויות. הרשויות שלא רואות, לא שומעות ולא מצייצות, כמו שלושת הקופים. אוי לו לדור שזו הנהגתו.