כידוע, זהו הזמן לחשבונות הנפש ואיחולי ה”תכלה וקללותיה, תחל וברכותיה”…

אז אני מחשבת, ומאחלת. כמובן. מכל הלב.

אבל בשביל לכתוב אל העולם, חיפשתי גם משהו אופטימי. חשבתי שלא נכון לשחרר רק את החשבונות והאיחולים שסובבים בראשי מזה זמן. קשה מדי. לא נעים. לא מתאים.

והנה, כפי שצדקו חז”ל – חיפשת ומצאת – תאמיני!

מהי קרן האור האופטימית? שבכל זאת ולמרות הכל יש גם קולות של שפיות. עיניים פקוחות שרואות. מוחות שממשיכים לעבוד ולהבין: אחד ועוד אחד, בדרך כלל – שניים… אנשים שלא מתקרנפים, לא משתפנים ולא מצטרפים לרוח הנושבת חזקה וקרירה סביב מדורת השבט. זה בדרך כלל נכון (שיש קולות שפויים), אבל לפעמים צריך להתאמץ יותר כדי למצוא אותם. ובחגיגה המתמשכת סביב תיקו של שר המשפטים (ליתר דיוק – בהיסטריה הציבורית, העליהום הקולקטיבי) – קשה, קשה מאוד לשמוע משהו שפוי מבעד לרעש שורות החברים המתלכדות והסירוב לאפשר לעובדות לבלבל את הדיון. קשה יותר מאשר בפרשת הנשיא, בפרשת ראש הממשלה, בפרשת שר הבטחון, בפרשת הרמטכ”ל… אוי… קשה כל כך – שקשה לחשוב איך יכולים שופטים, שבתוך עמם הם יושבים, לפסוק אחרת משדורש מהם ציבור החברים?

אז הנה – קרן אור של שפיות, פשוט ולעניין: http://www.nrg.co.il/online/1/ART1/482/588.html

שנה טובה שתהיה!