דבקותם של תומכי ראש הממשלה במנהיג שלהם, למרות חשדות וחקירות ועדויות תופחים ומצטברים, הולידו חששות שהאיש נהנה מתמיכה גורפת ובלתי מותנית. הנאמנות החלה להראות כסגידה עיוורת. והנה בא משבר הטיפול במבקשי המקלט ולימד שלא זו בלבד שתומכי ראש הממשלה מסוגלים לזהות את סטייתו מן הסטנדרטים שלהם, אלא שאין להם שום קושי להצביע על כך מיידית, לגנות בכל פה, לדרוש ממנו שיתיישר, ואף לאיים שעם כל תמיכת העבר, ב”יום הבוחר” יעבירו את קולותיהם למועמדים אחרים ויורידו אותו מכס השלטון. החשש שתומכי נתניהו מכורים לו ושבויים בידו התבדה; הם הראו כי הם מבינים היטב את משחק הדמוקרטיה הייצוגית.

מתברר שהתגובה לחקירות השחיתות אינה עיוורון “שבטי” או “כישוף” שהטיל קוסם דגול על קהל מהופנט, אלא בחירה רצונית. שהפרת אמונים בהקשרים של טובות הנאה אישיות והדוניזם קיצוני אינם מרגשים ציבור זה מספיק כדי להפעיל את כוחו האלקטורלי, בעוד שקליטת מבקשי מקלט אפריקאים בישראל — כן. אין ספק שהיחס לסוגיות אלה מושפע מהשתלחויותיהם משולחות הרסן של אנשי ציבור פופוליסטיים, המלבים פחד ושנאה; ובכל זאת  הם מבטאים סולם ערכי, סדרי עדיפויות והשקפת עולם אידאולוגית. זוהי ריבונות של הציבור, לא  עדריות צייתנית ועיוורת למנהיג כל יכול.

הבשורה הטובה הטמונה בהכרה זו היא שהתמיכה בנתניהו איננה גזירת גורל בלתי נשלטת; היא אינה “ב-DNA” של תומכיו, אלא פועל יוצא של בחירה פוליטית בהשקפת עולם. אחת הבשורות הרעות היא שהשקפת עולם זו, שראש הממשלה מלבה, אינה מכירה במוסר הומניסטי אוניברסלי ואידאולוגיית זכויות האדם. היא אינה מכירה באנושיותם של מבקשי המקלט מאפריקה, במצבם הקשה מנשוא ובמצווה לסייע להם. היא אינה מאפשרת לחוש כלפיהם חמלה, ולא מעניקה שום ערך לחייהם, צרכיהם או גורלם. בשורה רעה נוספת היא שהשקפת עולם זו אינה מכירה בגבולות הרצון או הכוח של בעליה.

בשורות רעות אלה מתיישבות היטב עם התייחסותם של תומכי נתניהו לסגר המחפיר החונק את רצועת עזה, ולירי הלא מבוקר על מפגיניה; עם ההתנכלות הפרועה לארגוני השלום וזכויות האדם המחויבים להשקפת העולם ההומניסטית האוניברסלית. ובכל זאת: אם מחנה נתניהו אינו שבוי ברשתו של “קוסם”, אלא חושב, מסיק מסקנות ועומד על מילוי רצונותיו, אז יש עם מי לדבר. אולי ההכרה בכך שמחנה נתניהו אינו מוכה סנוורים מאפשרת לשוב לשולחן המשא ומתן האזרחי הפנימי ולחדש את השיח, שנקטע מזמן, בין ישראלים המשתייכים למחנות הפוליטיים הניצים. לא רק בין “מנהיגינו”, אלא בינינו לבין שכננו.

כדי לתקשר צריך, כמובן, לחבר שתי פעולות: האחת היא לזקק את עיקרי עמדתנו וללמוד לשכנע בתקפותם; השנייה הוא להקשיב לצד האחר ולהגיב באמת לעמדות ולרגשות שהוא מביע. שתיהן קשות לביצוע: הראשונה מחייבת בדיקה עצמית מתמדת, התחדשות, חידוד ודיוק; השנייה עלולה להיות כואבת, משפילה ומקוממת. לא פלא שרבים ורבות מאיתנו קוראים, כותבים ומדברים בעיקר לעצמנו, בסיסמאות קצרות ומוכרות, מתובלות בציניות, סרקזם ומרירות. או מנסים “לעבוד” על הצד השני: לדבר בשפתו כדי לקנות אותו ולפתותו לחצות את הקווים, שמטשטשים אותם כדי להקל.

אילו היינו בשיח אזרחי משמעותי ומכבד, מהו לב השקפת העולם שבה רוצה מחנה השמאל-מרכז לשכנע? מהי ציפור נפשו? אני רוצה להאמין שזהו ערכו של ההומניזם האוניברסלי, המתמצה בקריאה המרגשת המושמעת בהפגנות נגד הגירוש: “כל אדם הוא אדם, אין הבדל בין דם לדם”. אם נאמין בלב שלם שזה מסר אנושי, מוסרי, יהודי, ישראלי, נדבק בו ונציגו בדם ליבנו, אולי נוכל לקוות לשכנע. כי דברים שיוצאים מן הלב לפעמים נכנסים אל הלב. בנוסף, השמאל-מרכז חייב לעמוד על כך שאפילו הרצון החזק ביותר, ואפילו שהוא מגובה בכוח הרב ביותר, חייב להיות מוגבל. כלומר, בניגוד לסיסמא הציונית הותיקה, יש ויש דבר העומד בפני הרצון, אפילו זה הישראלי, ואפילו כשבידיו כוח. ומה שחייב לעמוד בפני הרצון הוא זכויות האדם.

וכשזכויות אדם עומדות בפני הרצון, פשוט אי אפשר “להפטר” ממבקשי מקלט ולשגר אותם לכל הרוחות כי יש רוב ישראלי שרוצה זאת ומוכן להפעיל לשם כך כוח רב. כשם שאי אפשר ליצור מדינת אפרטהייד שבה רוב התושבים אינם אזרחים. ואי אפשר לירות באזרחים המפגינים ומביעים את עמדותיהם, גם אם הם פלסטינים. ולכן חשובה רשות שופטת חזקה ועצמאית שתהיה מחויבת לזכויות אדם ותרסן את הרשויות המחוקקת והמבצעת, המייצגות, האחת את רצונו של הרוב והשניה את כוחו.

במקביל לגיבוש המסר צריך להקשיב לצד השני ולהגיב אליו בכנות. לפני מספר חודשים, כשהממשלה הכריזה על גירוש מבקשי המקלט, כתבתי כאן על הסיוטים הפוסט-טראומטיים הפוקדים אותי, בת ונכדה לניצולי שואה, נוכח סכנת גירושם של אנשים אל מותם. אחד המגיבים הטיח: “מה האשכנזים מנסים לכפות על המזרחים את המסתננים? מתיעוב ובוז למזרחים. את גזענית שונאת מזרחים.” חוויתי את התגובה כבעיטה. אבל אלה דברים שצריך להתייחס אליהם. עדיין, גם בשנת 2018. עובדה. אחרת במחנה השני לא יקשיבו לדברי על הומניזם אוניברסלי וגבולות הרצון והכוח. ויפרשו אותם כרטוריקה מתנשאת ודכאנית. אני ושכמותי, אשכנזים אנשי שמאל, חשודים עד שנוכיח אחרת, מוכרחים לשכנע שאיננו מתעבים את המזרחיים, בזים להם או שונאים אותם. ש”אהבת השחורים” איננה מסווה לגזענות ול”שנאת החומים”. ש”הומניזם אוניברסלי” אינו כסות מכובסת להתנשאות שבטית מתחסדת. חייבים להוכיח, וחייבים שזו תהיה האמת.

כיוון שכך, חובה עלינו להדגיש שוב ושוב ושוב שמבקשי המקלט באמת מוזמנים בלב שלם לערים חזקות ולשכונות “טובות”; אלינו הביתה. שלא “זרקנו” אותם על דרום תל אביב כביזוי המזרחים, ואנחנו מוכנים ומזומנים לשאת בנטל קליטתם, על כל הכרוך בכך. ועוד יותר מכך, שתושבי דרום תל אביב חשובים לנו לא פחות ממבקשי המקלט. שאנחנו רוצים ודורשים להשקיע את כספי המדינה, כספי המיסים שלנו, בשיקום דרום תל אביב והפריפריה. בלב שלם וחפץ. כי יקרה לנו איכות חייהם של כולם, לא רק של “זרים” ו”רחוקים”. שאנחנו לא סתם מתייפיפים על חשבון המזרחיים המוחלשים ביותר. שבאמת באמת אכפת לנו מהם. שההומניזם שלנו אותנטי.

אם נהיה בשיח אזרחי מכבד, אולי לא יהיה כל כך קשה לשכנע ש-40,000 מבקשי מקלט מאפריקה לא באמת מסכנים את אופיה היהודי של מדינת ישראל, על מיליוני יהודיה. שדווקא הרחבת גבולות המדינה וסיפוח פלסטינים הם שמבטלים את צביונה של ישראל כמדינת לאום יהודית. אבל בשביל זה צריך קודם לשכנע שאיננו מתנשאים על יהודים מכל הסוגים. רק אם יאמינו לנו שאיננו מעדיפים שחורים, ערבים וכל “זר” אחר על פני יהודים שאינם כמונו, נוכל לנסות לשכנע בכך שהמליארדים שניתנו, לכאורה, למקורבים של ראש הממשלה, כמו גם המליארדים המושקעים במיזם ההתנחלות, הם בדיוק המליארדים שצריכים להיות מושקעים בדרום תל אביב, בפריפריה, בקליטת מבקשי המקלט ובפיתוח הישובים הערבים בישראל. שזו משמעות המושג שמאל.

קשה למצוא את הפתח לתקווה. אבל אי אפשר להפסיק לחפשו.

המאמר התפרסם גם במדור דעות עיתון הארץ ביום 8.4.2018