הלכנו לקלפי והיום אנחנו יודעים ויודעות שיש 35 מנדטים (קדימה וגימלאים) ל”מרכז-ימין-מתון” שמייצג “התכנסות” בזירת הסכסוך (כלומר שתי מדינות לשני עמים בלי משא ומתן), ו”הכלאה מאוזנת יותר בין משק קפיטליסטי ומדינת רווחה” במישור הכלכלי. יש 32 מנדטים ל”ימין קיצוני” (ישראל ביתנו, ליכוד, איחוד לאומי) שמייצג בעיקר “אף שעל” (עם או בלי גוון משיחי), וברובו כלכלה ימנית קפיטליסטית (נוסח נתניהו). יש 24 מנדטים ל”מרכז-שמאל” (עבודה ומרץ) שמייצג שתי מדינות לשני עמים תוך משא ומתן, ומדינת רווחה. יש 19 מנדטים (ש”ס ויהדות התורה) לאג’נדה חרדית (שבאה עם מדיניות רווחה ובחלקה עם ימין-מתון יחסית בזירת הסכסוך). ויש 10 מנדטים לשמאל (חדש, בלד, רעם), המייצג שתי מדינות לשני עמים תוך משא ומתן ומדינת רווחה סוציאליסטית.
 
אז 35 להתכנסות ומדיניות פנים מאוזנת יותר מזו השלטת; 34 לשמאל מדיני וכלכלי, 32 לימין מדיני וכלכלי, ועוד 19 לשמאל כלכלי ומשהו שדומה יותר למרכז-ימין מדיני. כלומר: רק 34 לשתי מדינות לשני עמים תוך משא ומתן, אבל לפחות 70 לשתי מדינות לשני עמים (עם או בלי מו”מ). לעומת 40-45 נגד שתי מדינות לשני עמים. ובמישור החברתי – בין 70 ל- 80 מנדטים למדיניות רווחה יותר משמעותית מאשר זו שהונהגה על ידי ממשלות הקודמות. בסך הכל  – תמונת מצב די ברורה. הרבה יותר מאשר כל הדיבורים והצעקות והרעש ששמענו הרבה הרבה זמן. תמונת מצב שאפשר לעבוד איתה. יש כוון. יש הכרעה. ויש כשני שלישים די ברורים, בכל אחת מן הזירות המרכזיות ביותר כיום, שהם בעד שתי מדינות לשני עמים ובעד מדיניות רווחה משמעותית יותר.
 
וכמובן ישנם כל הדברים שהמספרים לבד לא מספרים, אבל גם הם חשובים. ראשית, האכזבה המעמיקה מן ההליך הדמוקרטי ומן הנבחרים. כל שנה קצת יותר אכזבה. יותר נטישה, הסתגרות, התכנסות איש איש ואישה אישה לביתם. לא מפתיע. ידענו, אבל עכשיו זה כתוב על הקיר באותיות קידוש לבנה. שנית, הצבעת המחאה נגד נתניהו והליכוד. האם נגד המדיניות הכלכלית שהביאה חורבן על כה רבים, נגד השחיתות המכוערת של המנגנון או נגד “רצח האב” של שרון – המספרים לא יכולים ללמד. אבל לנדאו בחוץ, הג’ובים לא יחולקו לחברי המרכז (חוץ מאלה שעברו בזמן לקדימה…), ונתניהו מדשדש מאחרוי ליברמן. הצבעת מחאה ברורה. לא מפתיע, אבל עכשיו אי אפשר לטייח. שלישית, המשבר העמוק בקרב מי שבעבר היו מצביעי המפד”ל והאיחוד הלאומי. השבר. לא מפתיע, אבל עכשיו ממוספר. רביעית, הרתיעה מביילין בראשות מרץ. לא מפתיע, אבל עכשיו זה מפורש. התכנסות המצביעים הערבים סביב מפלגות השבט. לא מפתיע – אבל עכשיו זה מתועד. חמישית, המעבר מהצבעה “נגד חרדים” (שינוי) ל”בעד זכויות למוחלשים כלכלית על ידי המדינה המתנכרת” (גימלאים). לא מפתיע, אבל מעניין. מעניינת גם הבחירה במיגזר מוחלש “מרכזי” יותר (על בסיס גיל) מאשר קבוצות שנחשבות “שוליות” (עיירות פיתוח). ששית, חוסר הרלבנטיות של נשים והפלייתן, והעדר הנוכחות המיגדרית הן כמצביעות והן כנבחרות. ידוע, אבל הנה שוב. שביעית, הגורם ה”עדתי”: האם נשאר ממנו משהו?
 
אפשר להמשיך ולמנות, אך הדברים גלויים וידועים גם למי שנמצאים בלב הדברים, ולא בהכרח באמריקה. אז לא אכביר. אוסיף רק משפט על עבודה פרלמנטרית. חברי הכנסת היוצאים של הליכוד הביאו את בית המחוקקים הישראלי לשפל מכוער ומביש ונענשו על כך. חברי הכנסת של שינוי, לעומת זאת, היו מן הטובים, החרוצים והמסורים שהיו לכנסת אי פעם. עבדו קשה, דחפו, השתדלו. וגם הם נענשו על כך ונעלמו. כנ”ל לגבי חברי הכנסת של מרץ. מסקנה: עבודה פרלמנטרית לא באמת משפיעה על המצביעים. וחבל. לא מפתיע, אבל שווה לחשוב על זה.